מציאת הורה פנימי אחר

בשבת יצאתי עם אשתי וילדיי לפארק שעשועים בתשלום. בעוד אשתי הלכה עם בני האמצעי למתקן אחד נשארתי אני עם בתי בת ה-5.5 והתינוק, והיא החלה לטפס על מתקן של קומות חבלים ובסופו מגלשה. היא עברה את המתקן בקלילות בעודי צופה בה. בעודה מטפסת עמד שם ילד כבן 5 ואביו עמד וצפה בו מהצד. הילד התקשה לטפס ולעבור לקומת החבלים הבאה ונשאר מתוסכל במעבר בין הקומות בעוד שאר הילדים חולפים על פניו. אביו גער בו מרחוק "תעלה כבר, כל הילדים שקטנים ממך עוברים את זה בקלילות", "אתה לא תקבל ארטיק". כאשר הילד רצה לחזור אחורה לכניסה אביו צעק עליו שוב שהוא לא זז משם עד שהוא מסיים את המסלול. האב לא נקף אצבע כדי לעזור לילד, ולא היתה שם שום מילת עידוד או נחמה. זה היה מחזה קשה לצפייה ואני שלחתי את בתי לעוד טיפוס כדי לעזור לילד. היא היתה מקסימה ורגישה, אך הילד עדיין חשש מאוד. גם אב אחר (שאביו של הילד חשב שהוא מפעיל בפארק) ואם אחרת נחלצו לעזרה וניסו לעזור ולעודד את הילד. האב שלו נשאר במקומו. גם מאוחר יותר כאשר הילד ירד מהמתקן מהכניסה שלו ראיתי את אביו אומר לאמו שהם לא יוצאים מהפארק עד שהילד "עובר" את המתקן.

ילדים מותחים את הגבולות שלנו כהורים ואנחנו מותחים את הגבולות שלהם ומאתגרים אותם להתנסות וללמידה. אין ספק שהאירוע בו חזיתי אתמול עבר כל גבול. הילד לומד באירוע כזה (ויש להניח שאין זה אירוע בודד) שהוא ראוי לאהבה ולהערכה מאביו רק כאשר הוא עומד במשימה, שאין מקום לחוסר אונים, עצב ותסכול כי אלה רק מרחיקים אותו מאביו. הוא לומד לשמור את הרגשות "השליליים" בפנים. הילד הזה יגדל ולולא יעבור עיבוד של חוויות הילדות שלו לוודאי יאמץ את אותה הגישה גם בבגרותו.

אנשים שסובלים מכאב כרוני הם לעתים קרובות ביקורתיים מאוד כלפי עצמם. ההורה הפנימי שלהם ממשיך לגעור בהם כאשר הם לא עומדים במשימה, והם אף פעם לא מספיק טובים. פעם שאלתי מטופלת אם היא יכולה לבקש מהמבקר הפנימי שלה לשבת בצד לרגע. היא עשתה זאת והמבקר הסכים לעזוב אותה, אך רגע לאחר מכן היא רצתה אותו חזרה איתה. היא כבר לא ידעה מי היא ללא אותו מבקר. חלק מתהליך של ריפוי כאב כרוני הוא להתחיל להתייחס לעצמך יותר בקלילות ובחמלה ולטפוח לעצמך על השכם כאשר את/ה עושה צעדים למען החלמתך. אנחנו לומדים להכיר בחשיבות רגשות כמו כעס, עצב ותסכול ושיש להם מקום בעולם הפנימי שלנו. בתהליך כן נמתחים הגבולות, והאדם חוזר לעשות דברים שנמנע מהם בעבר. עם זאת, הוא גם יודע שהוא תמיד יכול לעצור ולפעמים אף לסגת לאחור, וזה בסדר גמור.

יש איזון עדין ולא תמיד ברור בין דחיפה ושעיטה קדימה לעצירה והתארגנות מחדש אל מול מכשול. אם אדם יוצא לריצה וכואבות לו הברכיים לאחר 100 מ' הוא יכול לבחור אם לעצור או להמשיך. אם האדם מבין לאחר אבחנה שהכאב שלו אינו מכני הוא יוכל להזכיר לעצמו את זה במהלך הריצה, ואולי הכאב יעלם לאחר 200 מ'. הוא לא יוכל לדעת זאת לולא ימשיך בריצה למרות הכאב. עם זאת, לעתים הכאב הוא בלתי נסבל וזה יצריך עצירה וחזרה על עקבותיו לאחר מנוחה. בניגוד לאותו אבא מהסיפור, מה שאותו אדם צריך לומר לעצמו זה "עשיתי כמיטב יכולתי, אמשיך לנסות פעם הבאה". כדי לומר משפט כזה צריך למצוא הורה פנימי אחר, חומל יותר, כזה שמכיר ביכולות ובפוטנציאל. הטיפול בכאב יכול להיות התחלה של מציאת אותו הורה פנימי. הוא יהיה זה שינחם במקרה של כאב ויאפשר לריפוי לקרות. בפוסט הבא אעסוק בילד הפנימי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *