כשהתלמיד מוכן

שער החוק. "לקשיים כאלה לא פילל איש הכפר, החוק צריך להיות פתוח בפני כל אדם ובכל שעה". צילום: Nikola Knezevic

רוני (שם בדוי) פנה אליי בשל כאבים בחזה מהם סבל כמה שנים. הוא פנה לבירורים מרובים שלא הניבו דבר. כאביו התחילו לאחר פרוצדורות רפואיות שבוצעו בשל הפרעות קצב מהן סבל. רוני הוא בעשור החמישי לחייו, עובד ובעל משפחה. כאבי החזה שיבשו את מהלך חייו, ורופאים שונים אליהם פנה לא נתנו לו מזור. הוא פנה אליי בעקבות כתבה שפרסמתי שנתנה לו פעם ראשונה הסבר לכאב אותו חווה. כאשר הסכמנו למקור הכאב (TMS) והוא החל לתרגל הכאב שכך בהדרגה. עדיין היה חשש שתמצא בעיה בליבו. בעוד הכאב שכך, הופיע תסמין אחר של סחרחורת (מה שד"ר סארנו כינה "החלפת תסמינים". בהמשך בעקבות התבוננות פנימה ושינוי ההתנהגות בבית חל משבר ביחסיו עם אשתו. רוני ברגע של ייאוש שאל אותי אם זה אי פעם ייגמר. נדמה כי כאשר עבר מכשול אחד הופיע מיד אחד אחר. זה הזכיר לי את הסיפור "לפני החוק" מאת פרנץ קפקא.

זהו סיפור קצרצר הלקוח מספרו "המשפט". הסיפור מסופר לגיבור יוסף ק'. בסיפור יוצא איש מהכפר ורוצה להכנס אל "החוק". כאשר מגיע רואה שומר בשער "החוק" שלא מרשה לו להכנס, לפחות כעת. האיש מנסה את מזלו כמה פעמים להכנס בשער ללא הצלחה. השומר אומר לו כי השער פתוח, אך בו זמנית מזהיר אותו כי הוא חזק ולאחריו יש שומרים גדולים וחזקים פי כמה, והאיש מחליט להמתין על שרפרף עד יגיע הזמן הנכון. הוא מייחל שמשהו יקרה לשומר שישנה את דעתו. כך עוברים ימים, חודשים ושנים, והאיש מגיע לאחרית ימיו. כאשר הוא כפוף, כמעט ואינו שומע ואינו רואה הוא שואל את השומר:

“הכל הלא נכספים אל החוק”, לחש האיש, “ואיך זה קרה הדבר שבמשך כל אותן השנים, שום אדם לא בקש להכנס אל תוך החוק?” ראה השומר באותו אדם כי הולך הוא למות, וינהום עליו בקולו, כדי שיגיע אל שמיעתו הגוועת: “שום אדם אחר לא יכול היה פה להשיג רשיון כניסה, כי שער זה נועד אך ורק בשבילך; הנני הולך עתה לנעול אותו!”

יש לסיפור פרשנויות מרובות, אך אני בזמן המפגש חשבתי עליו בהקשר של כאב כרוני, או יותר נכון בהקשר של ריפוי. הרי כולנו שואפים לריפוי, לכולנו מגיעה בריאות שלמה. עם זאת, בדרך לבריאות או ריפוי עומדים מכשולים שגורמים לנו לחשוב שאנחנו לעולם לא נגיע לשם. ניתן להסתכל על הכאב כשומר. למעשה, זה תפקידו של כאב בגוף – לשמור עלינו מנזק. עם זאת, כאשר הכאב הופך לכרוני הוא כבר לא מגן עלינו מפני נזק. ניתן לראות את השומר בסיפור גם כאחד שמונע מהאדם מן הכפר נזק ומפני התמודדויות קשות יותר. השומר הזה קיים בכולנו. הוא מזהיר אותנו מפני הגרוע מכל, ומייאש אותנו. מה הטעם בכלל לעבור מכשול אחד אם בהמשך יש עוד מכשולים קשים מאלה? כך קרה גם עם רוני. הקשר בין הכאב לרגשות שהדחיק הפך לברור יותר. הכאב שכך, אך במקביל הופיעו עוד מכשולים (פיזיים ורגשיים) בדרך. אולי כבר עדיף להשאר עם כאב/לפני החוק?

ד"ר סארנו קרא לספרו הפופולרי ביותר healing back pain (לרפא כאבי גב, לא תורגם לעברית). באנגלית יש שתי מילים לריפוי – healing ו-curing. בעוד curing היא ריפוי במובן הפשוט של המילה – היתה מחלה/תסמין וכעת הם אינם, במילה healing יש אלמנט עמוק יותר, של ריפוי כוללני יותר שנובע מתהליך שהאדם לוקח בו חלק פעיל. ד"ר סארנו בכוונה השתמש במילה healing כי ריפוי כאב הוא תהליך. הכאב הפיזי חולף, אך הוא מכוון אותנו לכאבים אחרים אשר לא רצינו להתמודד עימם. המסע הזה אינו נגמר. החשש מלעשות את הצעד ולהתמודד עם האתגרים שבדרך מובן. לא תמיד צריך לעבור דרך המכשול, ולעתים כמו מים יש למצוא את הדרך סביבו. כשאני עומד בפני מכשול אני שואל את עצמי: מהי הדרך הקלה יותר לעבור? האם אני יכול להתמודד עמו כעת? האם אני רוצה להתמודד עימו כעת? האם התמודדות עם המכשול תועיל לי בטווח הארוך? האם אי-ההתמודדות עמו תפגע בי בטווח הארוך?

למזלי, רוב האנשים שמגיעים אליי כבר ניסו את הדרכים המקובלות יותר, אך סבלו הרבה בדרך. קל יותר להיות הרופא האחרון, וכפי ששמעתי הרבה בבית הספר לרפואה "הרופא האחרון תמיד צודק". כשאנשים עוברים את התהליך והכאב חולף הם שואלים את עצמם ואותי – איך לא שמעתי על זה קודם? מדוע הייתי צריך לעבור את כל מה שעברתי? תשובתי לקוחה מציטוט סיני עתיק המיוחס ללאו צה "כשהתלמיד מוכן – המורה מופיע". אני מאמין שלרוב מגיעים אליי בזמן הנכון, אפילו אם עברו בדרך כמה ניתוחים שכביכול נראו מיותרים. הכאב בפני עצמו הוא מורה, אך בשלבים ראשוניים קשה לראות אותו ככזה. על מורה כזה נאמר החלק השני והפחות מוכר של הציטוט הסיני "כשהתלמיד באמת מוכן – המורה נעלם".

הסיפור מסתיים במילים "שער זה נועד אך ורק בשבילך; הנני הולך עתה לנעול אותו!". הסוף אולי טראגי, אך גם נותן תקווה. השער הזה נסגר כשאנחנו מתים (ויש אומרים שיש לנו אפשרות לתיקון בגלגולים הבאים), אבל הוא ייחודי רק לנו ופתוח עד אז. איני יכול לומר מה היה קורה לו היה נכנס האיש בשער החוק, אך בעיני קשה האפשרות של לא להכנס.

ב-29 בנובמבר 1947 לאחר עבודה מרובה נפתח שער שאפשר הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. יכלה אז ההנהגה לשבת מול השער ומול השומר ולהמתין עד שכולם יסכימו שאפשר לעבור. כחצי שנה לאחר מכן, בה' באייר התש"ח, הוחלט לעבור בשער בידיעה שעוד שומרים רבים וחזקים לפנינו. כבר עברנו כמה מהם, ועדיין יש עוד הרבה שומרים בדרך. אני יכול רק לקוות שאנחנו לומדים גם מכל שומר אותו חלפנו משהו על עצמנו.

אני מאחל לכולנו שנדע לדרוש את עצמאותנו ולעבור בשער בזמן הנכון לנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.