לקפוץ למים

בפוסט קודם סיפרתי לכם כיצד הבת שלי מיקה למדה לרכוב על אופניים. אאמל"ק לכם, רק כאשר היתה מוכנה ליפול ולא ציפתה שאני אתפוס אותה – היא הצליחה לרכוב בעצמה. בדיווח עדכני מהיום – הילדה כבר רוכבת בשטח והצליחה בלי שהדרכתי אותה לרכוב בעמידה. כך גם עם כאב כרוני – צריך להיות מוכנים להתעמת עם הפחד ולחוות כאב בדרך כדי לצאת לדרך חדשה. ככל שרוכשים יותר בטחון, הדרך הופכת להיות קלה יותר.

מיקה מנסה לשחות (בהתחלה זה לא רק כיף)

הפעם אספר לכם כיצד מיקה החלה ללמוד לשחות. היא כבר בת 6.5, אך בשנים קודמות סירבה בתוקף ללמוד לשחות, והשנה היא הסכימה. טוב, אותי נזכרו לשלוח לשיעורי שחיה רק בסוף כיתה ד'. בכל מקרה, לא התכוונתי ללמד אותה בעצמי הפעם ורשמנו אותה לקבוצת למידה עם מורה מנוסה. הייתי איתה בשיעור הראשון וממש התרשמתי. הייתי חייב לשתף אתכם כיצד היא בנתה בטחון לילדים שלא היו מורגלים במים או בשחיה.

ראשית, ההורים נשארים ישובים מחוץ לבריכה בזמן השיעור. לרוב הילדים זה מקנה בטחון (ויש כאלה שלא). מיקה לא אישרה לי להתעסק בדברים אחרים, ורצתה שאשמור איתה על קשר עין. הילדים נכנסו למים, המורה צחקה איתם על שמה והקלילה את האוירה המתוחה. משימתם הראשונה היתה להקיף את הבריכה הקטנה. היא הראתה להם את המדרגה הצמודה לשולי הבריכה ואלה הלכו בזה אחר זה מסביב לבריכה. קודם כל חשוב להכיר את הגבולות ואת המקומות הבטוחים. בהמשך הם עמדו והמורה נתנה להם קשים בצורת דולפינים, הם הכניסו אותם למים, נשפו בהנאה ויצרו בועות. בהמשך התבקשו לעמוד, לנשוף ולעשות בועות עם הפה בתוך המים. לאחר מכן עלו 3 ביחד על מזרון שהמורה הזיזה בבריכה, ועשו בועות בתוך המים שהיו מעל המזרון. הם נחשפו להכנסת הראש למים בצורה הדרגתית ומשחקית. משחק נוגד פחד, וההדרגה נותנת להם תחושת שליטה במה שמתרחש. כך לאט-לאט היא חשפה אותם לעוד משחקים, לימדה אותם להמהם במים (מה שמונע שאיפת מים מהאף) ולבסוף עשו תנועת חץ במים ואף ישבו בתוך המים כשהראש בפנים. כל זה – תוך 45 דקות של שיעור. אני לא האמנתי שההתקדמות יכולה להיות כל כך מהירה.

המורה היתה מקסימה, אך גם לא ויתרה לילדים. כשמיקה התקשתה בהכנסת הראש ואמרה ש"לא מתחשק לי", אמרה לה המורה שאצלה בבריכה אין "לא מתחשק" והתפנתה לעזור לה אישית. כאשר ילדים בלעו מים, היא צחקה איתם (ולא עליהם) ואמרה שמי שגומר לה את המים בבריכה צריך להביא לה שוקולד. כך יצרה אוירה שמעודדת השגים, אך גם לא תחרותית או מתוחה.

תוך כדי צפיה חשבתי לעצמי שמה שהמורה מלמדת את הילדים מאוד דומה לתהליך שקורה בריפוי כאב כרוני. מטרתי היא ללמד את המטופל הרגל ישן-חדש, כיצד לעשות דברים שכואבים לו מבלי לפחד. רק כך המסלולים העצביים של הכאב יחלשו ויווצרו במקומם מסלולים חדשים. הכאב הכרוני לכשעצמו אינו מסוכן, אך לרוב הוא דווקא כן נתפס ככזה ועלינו לצחוק עליו מדי פעם, ולהיות קצת פחות נוקשים עם עצמנו כשהוא מופיע.

כשאני פוגש מטופל לראשונה אני מתחיל מהסבר על כאב ועל התהליך. חשוב שהאדם יכיר את הגבולות שלו – מה הוא מסוגל ולא מסוגל לעשות, ומה מרגיש לו בטוח. סיבת הופעת הכאב הכרוני יכולה להיות קשורה להרגשה שאין לי מפלט, שאני תקוע/ה. על כן, בתרגול חשיפה לכאב, נתחיל ממקומות בהם תמיד נוכל לעצור ולנוח, ואולי אפילו ליטול כדור נגד כאב. למשל, אם למישהו כואב הגב בישיבה – נתחיל מתרגול בבית, בהמשך נתקדם לישיבה ברכב בחניה, לנסיעות קצרות ברכב ולבסוף לנסיעות ארוכות על כביש מהיר. הנסיעה הארוכה אינה מסוכנת לגב, אך לא נתחיל איתה כי המח עדיין תופס אותה ככזאת, ועל כן מתריע בכאב. חזרה על תבניות קודמות של כאב עלולה לחזק מסלולי כאב במח, ולגרום להמנעות עתידית מאתגרים דומים.

החל מהשיעור הראשון כשמיקה הוציאה את ראשה מהמים היא ניגבה באי נוחות את איזור הפה והאף. היא לא הבינה מדוע הערתי לה על כך ואמרה שזה פשוט מפריע לה שרטוב שם. הדבר דומה לאדם שכואבת לו חגורת הכתף והוא מעסה אותה כל פעם שמתעורר הכאב. יתכן והדבר עוזר זמנית להתמודד עם אי הנוחות, אך מצד שני – גם משמר את הבנת המח שמה שקורה שם מסוכן. נוצרת תבנית כאב או למעשה תבנית סכנה. ברגע שמיקה הפסיקה עם ההרגל היא נשמה יותר טוב בהוצאת הראש מהמים וחשה יותר בטחון. לפעמים שינוי חיצוני תורם לתחושת הבטחון הפנימית.

בסוף השיעור השני – הילדים כבר קפצו למים כשהמורה תופסת אותם, ובסוף השיעור השלישי היא עמדה לידם ותפסה רק מי שהביע מצוקה. תהליך ריפוי כאב כרוך ב"קפיצה למים". בשלבים הראשונים כדאי שיהיה מישהו/משהו שניתן להאחז בו, שיהווה חבל הצלה. כך בהדרגה יהיה אפשר "לקפוץ למים" לגמרי לבד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.