כאב לאחר לידה (או: זה קשה לגדל ילדים)

לפני כמה שנים במרפאה הכללית פנתה אליי מטופלת בת 28 כחצי שנה לאחר לידת תאומים. היא סבלה מכאבים בשורשי כפות הידיים. בבדיקה גופנית שללתי אבחנות שכיחות כמו דלקת פרקים, תסמונת תעלה קרפלית או דלקת גידית. שוחחנו על הקשיים בלגדל תאומים, בעיקר לאור העדר שותפות מלאה מצדו של בעלה, והצורך שלה לחזור לעבוד בהיותה המפרנסת העיקרית. היא סברה שכאביה קשורים להחזקת התאומים הרבה על הידיים. אני העליתי בעדינות את האופציה שזה קשור גם למצבה בחיים, אך היא שללה זאת. בהמשך פנתה עוד מספר פעמים ואורתופד פרטי הכניס אותה למסכת בירורים שלהערכתי היתה מיותרת, אך היא נזקקה לה כדי להיות שקטה. הכאב חלף לבסוף תוך כמה חודשים מעצמו.

המציאות היא לרב לא ורודה כמו שאנחנו רואים בתמונות ברחבי הרשתות החברתיות

בפוסט קודם התייחסתי לכאבי לידה וכיצד הם דומים בהבטים מסוימים לכאב כרוני. "בהתחלה זה כואב, אחר יוצא החוצה וכולם שמחים…," זוהי אידיליה נחמדה ונעימה, רק שהיא לא נאמנה למציאות. המציאות היא שגידול ילדים הוא קשה, וזה לא מה שמספרים לנו באגדות, בשירים ובתמונות ברשתות החברתיות. לעתים הניגוד בין "איך אני צריכה להרגיש" ל"איך אני מרגישה" הוא גדול כל כך וכך נולדים תסמינים פיזיים ורגשיים.

במרפאה הכללית טיפלתי בבחור בן 32, נשוי עם ילד קטן, שסבל מכאבי ראש, צוואר ורגליים. הוא היה נמנע מפעילות גופנית ומחסיר ימי עבודה. כמו רוב המטופלים עם TMS הוא היה מפעיל הרבה לחץ על עצמו בעבודה ובבית. גידול הילד היה לבני הזוג חוויה מאתגרת עד בלתי נסבלת. יכולנו לשוחח על הנושאים שמטרידים אותו במפגשים הקצרים מדי שבוע. הוא התעניין מאוד ב-TMS וככל שקיבל יותר את האבחנה וידע להשתמש בכלים המתאימים הכאב פחת, הוא החסיר פחות ימי עבודה וחזר בהדרגה לפעילות (בזמן הקצר שהיה לו בין העבודה לגידול הילד). החלטנו יחדיו שאיננו זקוקים להפגש מדי שבוע ואמרתי לו ליצור עמי קשר אם משהו משתנה. לאחר כמה חודשים הוא חזר אליי ואמר שהכאב התפרץ שוב בצורה קשה. הוא דווקא סיפר שכבר יותר קל עם הילד שהיה כבר בן שנתיים. בהסתמך על גיל הילד וחיים במדינת ישראל שאלתי אותו "האם אתם משוחחים על הבאת ילד נוסף?" פתאום נפל לו האסימון. "כן, אנחנו בדיוק חושבים על זה". הוא הבין מאיפה נבעו כאביו הפעם ולאחר שיחה עם אשתו בה דיברו באופן גלוי על רגשותיהם הכאב חלף והוא כבר לא נזקק לי יותר.

חברה פסיכולוגית אמרה לי פעם – אמא שפויה היא אחת שמרגישה מדי פעם את הדחף לזרוק את התינוק שלה מבעד לחלון, אמא לא שפויה היא זו שעושה את זה. אכן, יש ניגוד פנימי גדול בין דחפים ורגשות לבין מה שמצופה ממני להיות ולהרגיש כהורה. כאשר רגשות שליליים כלפי הילדים מתעוררים, אלה מביאים עמם רגשות משניים כמו בושה ואשמה. כאשר אלה מודחקים, זה עלול להביא לכאב. אותה אם לתאומים – יתכן ורצתה לפעמים לזרוק את ילדיה מבעד לחלון (או דברים נוראיים אחרים), וחשה בושה גדולה על כך. זה אולי הוביל בתורו לכאבים בשורשי כפות הידיים. לפעמים יש ממש סימבוליות באיזור האיבר הכואב – לעתים זה האיזור שרוצה לפגוע (כמו ידיים) או האיזור שבו היתה מחשבה לתקוף (כמו צוואר).

מלבד הקושי הפיזי בגידול ילדים, כגון העדר שינה, התרוצצות מתמדת ודאגה לעוד אדם חסר-ישע, יש גם את הקשיים הרגשיים שאותם ילדים מציפים. גידול ילדים מעלה שאלות של איך אני גדלתי כילד, איך אני מתנהג כהורה (הרבה פעמים כמו הוריי, למרות שחשבתי שאהיה אחרת) וגם מעלה מחלוקות בין בני הזוג שגדלו בבתים שונים. התבוננות בהתנהגות הסבים והסבתות עם הנכדים נותנת להורה תפיסה מדויקת יותר כיצד נהגו גם איתו. כל אלה עלולים לגרום לרגשות מודחקים כמו עצב, כעס ואשמה לעלות מתת המודע – וזה כאמור טריגר מצוין להופעת כאב.

אז הלידה יכולה לכאוב, אבל לפחות אנחנו יודעים שיש לה התחלה וסוף. בהמשך מגיע אושר גדול, שמלווה לעתים גם עם קושי גדול. כל עוד אנחנו משאירים את הרגשות הקשים בפנים, יש סיכון שיתפרצו בדרך אחרת כמו הופעת כאב. מהכיוון ההפוך, בסביבה סטרסוגנית, כמו של חוסר שינה וחרדה, כל כאב עלול להיות מוחמר.

ממש לקראת סוף כתיבת הפוסט קראתי מאמר ב"הארץ" של נעה לימונה שעוסק בנושא האמביוולנטיות האמהית. בראיון עם הפסיכותרפיסטית האוסטרלית ד"ר מרגו לוי היא אומרת "ככל שאימהות יכירו ברגעים שבהן הן חשות שנאה כלפי ילדיהן, כך אהבתן אליהם תתעצם – האִמָּהוּת שלהן תהיה שלמה יותר." אוכל להוסיף לדבריה – ככל שכבני אדם נכיר ברגשות השליליים שבנו אכן נהיה שלמים יותר, וכך גם נכאב פחות. ילדים הם מקום טוב ובטוח להתחיל לבחון את אותם רגשות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.