בספרו של ד"ר ג'ון סארנו healing back pain (לא תורגם לעברית) הוא מציין 12 תזכורות יומיות שתעזורנה לסובלים מתסמונת כאב ממקור מתח (TMS) להרפא. מכיוון שכל כאב נובע מהמח, שינוי התפיסה והפחתת הפחד סביבו הם נדבכים מרכזיים בריפוי. בפוסט זה אעבור על 12 התזכורות (מצוינות בכתב מודגש) וארחיב על כל אחת מהן. יש להדגיש כי אבחנת TMS צריכה להנתן ע"י רופא כדי לשלול אבחנות מסוכנות אחרות.
- הכאב נובע מ-TMS, ולא מאי-תקינות גופנית מבנית – כדי להרפא מכאב כרוני צריך להאמין באבחנה. אם אני ממשיך לחשוש שהכאב שלי נובע ממשהו שלא תקין אצלי בגוף – הכאב לא ירפה ממני. כל עוד המח תופס שיש סכנה בגוף (גם אם היא אינה קיימת באמת) הוא ימשיך להתריע בכאב.
- הסיבה הישירה לכאב היא חסר קל באספקת חמצן – ד"ר סארנו סבר שהמח מכווץ עורקיקים קטנים המספקים דם לרקמה, וכך הרקמה לא מקבלת מספיק חמצן ונוצר כאב, בעוד הרקמה לא ניזוקה והתהליך הפיך לגמרי. עד היום אין הוכחה ניצחת שזו הפתופיזיולוגיה מאחורי הכאב. אנחנו כן יודעים כי כאב יכול להווצר בלי שום פגיעה ברקמה, רק ברמת המח.
- TMS הוא תהליך הפיך לגמרי שנגרם ע"י הרגשות המודחקים שלי – זהו הבסיס לתיאוריה של ד"ר סארנו. המח שולח כאב כדי להסיח את דעתי מרגשות בלתי נסבלים בתת המודע. עדיף למח שאעסוק בכאב הפיזי ולא בכאב הרגשי. דרך אחרת לראות תהליך זה היא שהמח תופס את הרגשות הללו כמסוכנים ועל כן מתריע בכאב.
- הרגש העיקרי הוא הכעס המודחק שלי – מבין כל הרגשות "השליליים" (ואני כותב במרכאות כי הרגשות הללו כן חיוניים לי, ואינם באמת שליליים) כעס היה הרגש המרכזי שד"ר סארנו דיבר עליו. כעס בניגוד לעצב, בושה ואשמה הוא רגש שמוביל לפעולה אקטיבית של הצבת גבול. הוא גם רגש שהסביבה פחות סובלת ועל כן הוא יותר מודחק. האנשים הסובלים מכאב כרוני הם לרוב מרצים אחרים ופרפקציוניסטים, מה שגורם להצטברות כעס. הם גם מבקרים את עצמם תכופות, כלומר מפנים את הכעס פנימה במקום החוצה.
- TMS נועד להסיח את תשומת לבי מהרגשות הללו – ראו תזכורת 3. מטרת המח היא להגן עלינו, אך למעשה איננו זקוקים להגנה הזאת יותר.
- מכיוון שהגב שלי וכל איבר אחר בגופי הם בעצם תקינים אין לי ממה לפחד – חלק מהריפוי הוא האמונה שהגוף שלי בסדר.
- לכן, פעילות גופנית היא אינה מסוכנת – אני לא אזיק לעצמי אם אעשה פעילות, בניגוד למה שחשבתי בעבר.
- ואני חייב לחדש כל פעילות גופנית רגילה – זוהי למעשה הוכחה למח שאני לא גורם לעצמי לנזק. כל עוד אני מאמין שאני מזיק לעצמי המח ימשיך לשלוח כאב. אם אני מחדש פעילות גופנית ולא מפחד מהכאב – יחלו להווצר מסלולים עצביים חדשים במח שלא כוללים כאב.
- אני לא אהיה מודאג או מאוים ע"י כאב – ה"דלק" שמניע את הכאב הוא תשומת לב ופחד. אם אנחנו מנטרלים גורמים אלה הכאב ידעך ויעלם.
- אני אסיט את תשומת לבי מכאב לענינים רגשיים – אם מופיע כאב ואני חושב "מה יהיה אתי? משהו בגוף שלי לא בסדר" אני משמר את הכאב. לעומת זאת, אם אשאל את עצמי "מה קורה לי בחיים עכשיו? איזה רגשות אני לא מוכן לחוש?" אני בדרך הנכונה. ד"ר סארנו המליץ על חשיבה מכוונת על משהו שמעורר אותי רגשית דווקא כשכואב לי. לחלק ממטופליי זה עובד כמו קסם ומעלים את הכאב תוך שניות.
- אני מתכוון להיות בשליטה, לא תת המודע שלי – אם תת המודע שלי מעלה רגשות הגורמים למח לייצר כאב, אז אם אני לוקח אחריות, מדבר אל המח שלי ומוכן לחוות את אותם הרגשות אני מחזיר את השליטה לידיי. חוסר האונים הנגרם מהכאב הוא חלק מהגורמים שמשמרים אותו. החזרת השליטה לידיי היא חלק מהפתרון.
- אני חייב לחשוב פסיכולוגית כל הזמן, לא גופנית – גם כאשר יש תפיסה של האבחנה והגורם לה, המח עדיין ירצה לחזור להרגליו הקודמים – מחשבות דאגניות וקטסטרופליות, רצון להזיז באופן שונה את האיבר, למתוח או לעסות וליפול לייאוש, תסכול ולחוסר אונים. על כן, חשוב להסיט את המחשבה דווקא הרחק משם – למצבי הרגשי (שאינו משני לכאב). לעתים רק עצירה ושאלות פשוטה כמו "מה עובר עליי מלבד הכאב? מה אני מרגיש?" יכולות לעזור. כאשר אני מבין מה אלו רגשות עולים בי, אולי אוכל לבדוק מה אני באמת צריך מעצמי עכשיו.
רצוי לומר את התזכורות מדי יום (אפשר גם כמה פעמים) בקול ובאסרטיביות, כשמופיע כאב, אך גם ברגעים שהוא שוכך. שינוי התפיסה מקצה אל קצה הוא אינו פשוט, ועל כן צריך לומר את התזכורות שוב ושוב כדי להאמין בהן. התזכורות הללו אינן חייבות להאמר כלשונן, וניתן לכתוב לעצמכם משפטים שיותר מתחברים לכם. ניתן גם לומר חלק מהן או כמו שמטופל שלי עשה – לנסח מנטרה יומית שמתכללת חלק מהתזכורות בפן יותר אישי. זכרו כי זהו תהליך שלוקח זמן. היו טובים עם עצמכם במהלך הדרך וטפחו לעצמכם על השכם על הצעדים שאתם עושים למען החלמתכם, גם אם הם אינם נושאים פרי בטווח המיידי.
מרתק דוק'
העברת את המסר מהספר בצורה מדוייקת, בהחלט תחום שמעורר חשיבה ומרתק. תודה.