כמו לרכב על אופניים

לפני כמה ימים עמדתי בחניה ליד ביתי והתפעלתי מהנחישות של בתי (כמעט בת 6). עד לפני שבועיים לא היה לה שום חשק ללמוד לרכב על אופניים, והנה – היא כבר מדוושת 4-5 מטרים לבדה. היא ראתה שאחיה הצעיר מתקדם על אופניים ופתאום גם היא רצתה שוב. היא אפילו לא ידעה שיום כיפור שחל היום הוא חג האופניים. היא אומרת לעצמה לפני התחלת רכיבה "מיקה, אל תפחדי, את הולכת לעשות את זה", מנסה, נופלת, מנסה, נופלת, וקוראת לי "אבא, בוא תעזור לי להתחיל". החלטתי שאני לא ארוץ אחריה עם מקל, אלא שהיא כבר תמצא את האיזון בעצמה, אני רק עוזר באיזון הראשוני. למדתי בתהליך שרק כאשר היא היתה מוכנה ליפול היא הצליחה.

רכיבה על אופניים העלתה בי הרבה הקשרים לכאב כרוני:

  1. למידה קשורה בחיבור מסלולים עצביים במח – רכיבה על אופניים היא פעולה מורכבת עבור המח. צריך תיאום בין פעולות שונות בגוף, איזון, תשומת לב לתוואי השטח. ככל שנעשה את הפעולה יותר פעמים כך המח יפעיל את כל הנוירונים הקשורים ברכיבה ביחד וכך נוכל לעשות זאת ללא המאמץ והריכוז שנדרשים לבתי כעת. כאשר נעלה על אופניים לאחר עשר שנים שבהן לא רכבנו המח שלנו עדיין יזכור את הקשרים בין הנוירונים, גם אם זה לא ילך חלק. תוך רכיבה מועטה הנוירונים כבר יעשו את העבודה היטב. בסרטון היוטיוב המצורף מודגם כיצד שינוי קטן אך קריטי במכניקה של אופניים מצריך למידה מחדש שמאוד קשה למבוגר וקלה יותר לילד. מעניין לראות מה קורה שמנסים לחזור להרגל הישן. כאב הוא דבר נלמד. כאשר הוא חריף הוא מתייצג בעיקר באיזורים הקשורים לתחושה במח (קורטקס סומטו-סנסורי), אך ככל שהוא מתמשך האיזורים המקושרים אליו הם אלה הקשורים ללמידה ולרגש. גם אם חל נזק לרקמה שלווה בכאב, זו תחלים, אך יתכן והמח ימשיך להפיק כאב כתוצאה מלמידה (למשל שפעולת הכפיפה באה ביחד עם כאב גב). מטרת הלמידה היא להגן עלינו, אך במקרה של כאב כרוני הלמידה יכולה להפוך את היוצרות ולעבוד בעוכרנו. כמו עם רכיבה, גם אם כאב לא הופיע שנים – יהיו טריגרים גופניים/רגשיים שיוכלו להחזיר אותו.
  2. כדי ללמוד משהו חדש צריך לערער על המוכר והבטוח – המקום הכי בטוח להיות בו עם אופניים הוא במחסן (טוב, תלוי איזה מחסן וכמה דברים עלולים ליפול עליך כשתוציא אותם), אך זה לא מה שאופניים נועדו לעשות. כאשר בתי הבינה שנפילה זה חלק מהדרך שלה ופחות פחדה ממנה היא יכלה לעשות את הצעד הבא ולרכב. אמנם כאב כרוני הוא בלתי נסבל, אך מכיוון שהוא שם כל כך הרבה זמן המח הופך אותו לברירת המחדל, ולא באמת רוצה לשנות את הרגליו הרעים. כדי להרפא מכאב כרוני צריך לעבור דרך הפחד, לשבור פרדיגמות שהאמנו בהן, וגם לעתים לעבור דרך כאב רגשי. הכאב הפיזי לפי ד"ר סארנו הוא הסחת דעת מרגשות קשים שהודחקו.
  3. כדי להתאזן צריך לשעוט קדימה – כפי שבאופניים כדי להתאזן צריך לרכב ולא להשאר במקום, כך גם בכאב כרוני. תזוזה היא כמובן חיונית לגוף ולהפחתת כאב, אך ברמה הסמלית יותר – אם אהיה פסיבי ואחכה שהדברים יקרו עבורי, אם זה מתרופה, מטיפול גופני או מניתוח – סיכויי להחלמה יקטנו משמעותית. עליי להיות חלק אקטיבי בטיפול בכאב כדי להחלים. גם כאן – חשוב להתחיל ללמוד במישור, שלא יהיה מאמץ יתר של עליה, ומצד שני – גם לא את ההאצה חסרת השליטה מטה של מדרון. כאשר הגענו לשליטה במישור – נתנסה גם באחרים.
  4. המוטיבציה חייבת לבוא מבפנים – כמה שניסינו לשכנע את בתי ללמוד קודם – זה לא עבד. "האופניים כבדים מדי", "זה קשה", "אני רוצה שוב עם גלגלי עזר". לבסוף, כאשר היא החליטה שזה יקרה – זה קרה. הדברים בד"כ קורים בזמן הנכון להם. לא ניתן לשכנע מישהו אחר לפתור את הכאב הכרוני שלו, או בכמה הגישה הזו היא הנכונה עבורו.
  5. חוויות חיוביות קטנות מביאות להצלחה – את הבת שלי חיזקתי במילים על כל דבר קטן שהיא הצליחה בו. "כמה סיבובים (בדוושות) עשיתי, אבא?" "אחד וחצי, חמודה, כל הכבוד!". הנטייה הטבעית שלנו היא לחפש את השלילי. זוהי דרכו של המח כדי שנשרוד בעולם הזה. אנשים עם כאב כרוני כבר מגיעים עם ביקורת עצמית מפותחת, ולהתרכז במה לא עובד טוב כפי שהם רגילים ירחיק אותם מהתוצאה הרצויה. מדובר בתהליך של שינוי הרגלים, והוא דורש הרבה טפיחות על השכם, גם אם לא הכל הולך חלק. בשלב ראשון עלינו להתרכז בכך שאנחנו פועלים למען עצמנו, וזה לכשעצמו ראוי להערכה. בתור בוגרים תפקידנו למצוא בתוכנו גם את אותו הורה פנימי שדוחף אותנו קדימה בחמלה.

מיקה כבר ממש מתרגשת ורוצה ללמוד יותר כל יום. אני מתרגש איתה. היא כבר הצליחה לרכב יותר מ-10 מטר בשביל. כל פעם שאני רואה מטופלים עם כאב כרוני ש"תופסים את הקטע" ומשתמשים ביעילות בכלים שקיבלו אני גם מתרגש. זה דורש כל כך הרבה לשנות הרגל, אך בנחישות ובחמלה ניתן לעשות זאת.