לאחרונה רואיינתי לפרק בפודקאסט "אבא טוב דיו" ודיברתי שם על אבהות וכאב – נושאים הקרובים ללבי. סביב הראיון לפודקאסט התחלתי להיות יותר ערני כיצד אני וחבריי מתייחסים למצוקה של ילדים. למשל, שמתי לב לפוסט ברשת של אם של ילדה שעברה חרם בבית הספר. התגובות לפוסט ניסו לעודד את הילדה ואת אמה בכך ש"זה יעבור ואת תגדלי מזה". זה מאוד חרה לי. שמתי לב כיצד אני מגיב לבכי או חוסר אונים מצד ילדיי. אלה היו בעבר יכולים להוציא אותי מדעתי, אך אני משתדל כמה שניתן לא להגיב באופן אוטומטי (reaction) אלא לעצור ולבחור (response). בפוסט זה אתייחס לכאב פיזי ולכאב נפשי כלא נפרדים זה מזה (וגם במח אין הפרדה אמיתית).
בבית בו גדלתי לא היה מקום ל"מסכנות". רק כשאני ואחיי היינו חולים או נפצעים היינו מקבלים את האמפתיה המדודה שהתבטאה יותר במעשים מאשר במילים. גם כיום כאשר אני חולה או פצוע אני לא דורש מסביבתי יותר מדי. אני מתמודד עם זה לבד, אך כן לוקח לעצמי את הזמן הדרוש להחלמה. לפני יותר מעשר שנים עברתי תהליך שנקרא primal transformation, שלוש סדנאות המשכיות בהן הכרתי מחדש את הילד הפנימי שלי. כחלק ממהלך הסדנה ניסיתי לדבר עם אותו הילד, בדמיון ובכתיבה. תחילה גיליתי שהוא בכלל לא מעוניין בנוכחותי. הוא שתק, ואפילו כעס עליי. לקח זמן והשקעה עד שהתחלתי לפתח איתו מערכת יחסים בריאה ומרפאת.
כיום בקליניקה אני משלב את גישת הילד הפנימי בעבודה הטיפולית. אני מלווה את מטופליי לפגישה דמיונית עם הילד שהיו לאחר אירוע בו הילד חווה מצוקה. חלקם אינם מתחברים לאותו הילד עד כדי שנאה. חלקם מתחילים לשוחח, לא מבינים מה הוא רוצה ועוזבים באמצע. חלקם ינסו לתת לו עצה, או להזהיר אותו ש"יהיו קשיים בדרך". כשאני מקשיב לשיחות האלה – אני מקשיב למעשה להוריהם של אותם מטופלים מדברים דרכם. כך בדיוק התנהגו הוריהם אליהם כשהיו ילדים.
רבים מאיתנו גדלו בהורות "מאמנת", כאילו היו ההורים שלנו מאמני ספורט. לאחרונה שודר משחק כדורגל ובו נצפה מאמן הקבוצה אבי לוזון סוטר בפניו של השחקן הצעיר זיו מורגן. היתה התרעמות ברשת על המראות הקשים. לעומת זאת, היו שטענו כי המאמן עשה זאת מאהבה ודאגה לשחקן. סטירה זו, פיזית או מילולית, היא לא רחוקה מהדרך בה הדורות האחרונים גדלו. בלי שנרצה לראות זאת, היא עדיין לא שונה בתכלית מהדרך שבה אנחנו מחנכים את ילדינו כיום. בכל זאת, זה מה שלמדנו בבית – תתנהג X – תקבל Y. ההורים מאמנים את הילד כדי שיוציא מעצמו את המיטב במקרה הטוב (אך באיזה דרך?), או שלפחות לא יפריע להם ולאחרים במקרה הפחות טוב. מה שחסר בהורות כזו היא חמלה. ילדים אלה נעשים לבוגרים ומתייחסים כך גם לעצמם וגם לילדיהם.
בפוסט קודם תיארתי כיצד צפיתי בפארק שעשועים באב נוקשה שסרב לעזור לבנו לצאת ממתקן אתגרי. קראתי בפוסט זה למצוא את ההורה הפנימי החומל. כל עוד איני מכיר את הילד הפנימי הפגוע שבתוכי ומתיידד איתו מחדש קשה לי מאוד לראות גם אחרים, ובפרט את הילדים שלי. אסטרטגיות של מתן עצות ("את צריכה…"), יציאה לפעולה, ביטול החוויה ("זה שום דבר", "אני חוויתי דברים קשים יותר") וגם עידוד ("זה יעבור") – באות לרוב מתוך כוונה טובה. עם זאת, הן אינם מחוברים לעומק הכאב. הן למעשה נועדו כדי לא לגעת בכאב של מי שנוקט בהן. כלומר, כל כך קשה לשאת את כאבו של האחר (או של הילד הפנימי) ונאלצים להשתמש בטכניקות מילוט או הסחת הדעת.
החיבור לכאב – הוא המניע את השינוי. זה אך טבעי שהוריה של ילדה שעברה חרם יאבקו עבורה עם כל מי שאפשר. עם זאת, במקביל חשוב שגם יכירו בכאבה ויתנו לו תוקף. חשוב לעודד את הילד הפנימי (והילד האישי), אבל לא פחות חשוב לראות אותו בכאבו, להכיל אותו ולתמוך בו. כאשר זה יקרה, נוכל גם לגלות חמלה כלפי העצמי הבוגר הכאוב. זו תחילתו של ריפוי.