מה מתחולל בנפשנו כאשר אנחנו סובלים מכאב או בכלל? נושא זה מעסיק אותי בעבודה עם מטופלים. בפוסטים קודמים תיארתי את מחשבותיי לגבי הילד הפנימי וההורה הפנימי. בקצרה, עמדתי על החשיבות בהכרה בסבלו של הילד ובצרכיו, ובמקביל החשיבות במציאת הורה פנימי חומל יותר.
לאחרונה נחשפתי שנית בקורס בו אני משתתף לתיאוריה של הרופא והפסיכואנלטיקאי האנגלי דונלד ויניקוט. ויניקוט היה רופא ילדים וחקר את תחום התפתחות התינוק וההתקשרות שלו לאמו (attachment). הוא תבע את המונח הידוע "אם טובה דיה" (good enough mother). לאחרונה אף התראיינתי לפרק בפודקסט שנקרא בפאראפרזה "אבא טוב דיו", שכן גם לאב יש חשיבות גדולה בהתפתחות ילדיו.
ויניקוט גם פיתח את הטיפול הפסיכולוגי בילדים דרך משחק. השלב שנקרא "אם-אובייקט" נוגע ליכולתה של האם לשרוד את התפרצויות דחפיו התוקפניות של התינוק, ובעצם להיות נוכחת ואוהבת לנוכח אלה. התינוק לא רואה את הפרדותו מהאם, ותחילה יכול לשחק ליד אמו רק אם הוא רואה אותה. כאשר האם "טובה דיה" עובר התינוק לשלב שנקרא "אם-סביבה" – היכולת האימהית להעניק לתינוקה סביבה תומכת, לא חודרנית ונטולת ציפיות מעיקות, סביבה רואה ומאשרת, המאפשרת לו להיות שקוע בעצמו ללא טרדות מיותרות. כך התינוק יכול לשחק באופן בטוח גם בלי לראות את אמו, תוך ידיעה שהיא שם קרובה וזמינה עבורו.
איך כל זה קשור לכאב כרוני?
ד"ר סארנו שם לב שרבים מאלה שפנו לטיפולו בשל כאב כרוני חוו אירוע של טראומה בילדות. אני מזהה מאפיינים דומים גם במטופליי. אין זו חייבת להיות טראומה חד פעמית גדולה. שאלה שעוזרת להבין כיצד גדלת כילד: למי פנית כאשר חווית מצוקה רגשית? אי פניות רגשית של דמות הורית בהחלט משאירה את חותמה על הילד ובהמשך גם על המבוגר. רבים אומרים לי "כך זה היה בתקופתנו". זהו הסבר רציונלי שלא מספק את הילד שהיה צמא לאהבה ולנראות.
כאשר צרכיו של הילד לא נענים שוב ושוב הוא צועק. התינוק היה צריך להרגיש בטחון שהתנהגותו לא תהרוס את ההורה. ההורה הטוב דיו יודע להקשיב לילד הצועק והמשתולל ומנסה להבין מה הצרכים שעומדים מאחורי ההתנהגות. אז יוכל התינוק לשחק בבטחון גם בלי לראות את ההורה לידו. כך קורה גם בתוכו של המבוגר הכאוב. כאשר צרכיו של הילד הפנימי החי בתוך המבוגר אינם נענים הילד עלול לצעוק בצורת כאב. אם ההורה הפנימי מגיב בבהלה ("הכאב חזר, מה אני אעשה?"), אין מענה אמיתי לצרכיו של הילד הפנימי. דמיינו ילד שנלקח בבהלה ע"י הוריו לרופא כל פעם שמרגיש קצת לא טוב. הילד לומד לא לסמוך על עצמו, וגם לא על הוריו שיוכלו להתמודד עם המצב. כאשר ההורים יהיו רגועים ובטוחים בעצמם אל מול הילד המשתולל והצועק, הילד באמת יוכל לסמוך על הוריו.
להיות אותנטי, לקבל בחמלה
כדי לטפח ילד פנימי שמוכן להביע את עצמו צריך לפתח הורה פנימי שמקשיב. אם הילד הפנימי מביע את עצמו דרך כאב פיזי, יש למצוא צד הורי נוכח בזמן הכאב. בהמשך, אותו הורה פנימי גם יוכל לפתח חמלה כלפי הילד הפנימי. הילד הפנימי יוכל לעבור לשלב של "אם-סביבה", להיות אותנטי ובטוח בעצמו גם ללא פידבק מתמיד מההורה.
בתוך טיפול מתקיימים מצבי "אם-אובייקט" ו"אם-סביבה", כאשר המטפל בתפקיד האם. המטפל עוזר למטופל לבטא את כעסיו ומאוויו, תוך שמירת אמונה של המטופל שהמטפל לא יהרס מהם. כך המטופל יוכל לבטאם גם מחוץ לחדר הטיפול, ולבסוף לא יהיה צורך בכאב כדי לבטא צרכים. ד"ר סארנו הדגיש את חשיבות ביטוי הכעס האותנטי, שלעתים חבוי תחת מעטה של נחמדות ו"לא נעים לי". עם זאת, יש חשיבות גם בחמלה-עצמית, אותו הורה פנימי שרואה את הילד הפנימי בסבלו, ויודע לספק לו את צרכיו.
האם אתם מוכנים לתת לילד הפנימי שלכם לשחק ולבטא את עצמו גם בלי השגחה צמודה? האם הוא מוכן לזה?
