לאחרונה פנו אליי שני מטופלים שכלפי חוץ היה להם הכל.
האחד הקים חברה במו ידיו שהצליחה מאוד. הוא השקיע בה את כל מרצו ולאחרונה מכר אותה (עשה אקזיט) בסכום אסטרונומי טרם מלאו לו ארבעים שנה. הוא תיאר בפניי שעקרונית הוא לא צריך לעבוד עוד יום אחד בחייו. עם זאת, מיד לאחר חתימה על ההסכם למכירת החברה נפגע פיזית בזמן אימון ספורטיבי והחל לסבול מכאב כרוני בגבו שלא הוקל בשום אמצעים חיצוניים. הוא המשיך לעבוד בחברה כשכיר, וחיפש מזור לכאביו.
המטופלת השניה, בת +80, הצליחה בכל דבר עשתה מגיל צעיר. היא הרוויחה את הונה הרב בעבודה קשה. היא עסקה בספורט באופן אינטנסיבי כל חייה ובעיקר בשנותיה האחרונות. היא היתה נמרצת וחטובה. או אז משום מקום תקף אותה כאב כרוני פנימי. היא השקיעה הון רב כדי לברר את הכאב ולטפל בו, ללא הצלחה. אז נוסף כאב אחר והיא עברה ניתוחים, ללא הועיל. לשני המטופלים הללו היתה משפחה ובני זוג תומכים. הם כאילו נלקחו מספר אמריקאי על הצלחה, כאלה שהגשימו את החלום, ואז בא הכאב וחירב את עולמם. ממונם לא היה מספיק כדי להקל על כאביהם.
אין ספק שהופעת כאב משתק, בעיקר כשזה הופך לכרוני, היא משבר משמעותי. האדם מרגיש שהכל נלקח ממנו. גם כאשר יש מקורות תמיכה רגשיים וכן בסיס כלכלי לעתים זה לא מספיק כדי להשתקם. כאב כרוני מבחינה זו דומה גם לתהליך אבל. יש אנשים שימשיכו בחייהם, ויש כאלה שיתקשו להתרומם מן השבר.
בשני המטופלים שתיארתי היה משבר זהות. במטופל שעשה את האקזיט החברה שהקים היתה חלק משמעותי מחייו, ועזרה לו להגדיר מי הוא. הוא היה נתון בקונפליקט לגבי מכירת החברה, ולאחר שזו נמכרה הופיע הכאב. המטופלת המבוגרת יותר ניכסה לזהותה את הפעילות הגופנית. היא יכלה לעשות תרגילים שבחורות צעירות לא יכלו. הכאב ניפץ את אותה הדמות. היא עדיין יכלה לעשות הרבה מעבר לנשים צעירות ממנה, אך רצתה לחזור להיות מי שהיתה.
גם אני נתקלתי לאחרונה במכשול בחיי וחשתי תקוע. ניסיתי להבין עם עצמי מדוע אני מתוסכל כל כך. תהליכים שעברתי בעצמי לאחרונה וכן אותם מטופלים גרמו לי לחקור יותר לעומק. הבנתי כי בכל הסובלים מכאב כרוני נמצאת אמונה עמוקה ולעתים כמוסה של "אני לא מספיק…" (inadequacy). האמונה לא נטמעה לאחר הופעת הכאב, אלא נבנתה מתקופת הילדות, כתוצאה מפגיעה. הכאב מעמת אותנו עם האמונה ועלול לחזק אותה. כמעט לכולנו יש אמונות כאלה במידה זו או אחרת, ולצערנו, באופן לא מודע, אנחנו נחזור ונוכיח לעצמנו שהן נכונות. אמונות של inadequacy שנטמעו בילדות עלולות לגרום להתנהגות הסתגלותית בעייתית כמבוגר. לדוגמא: פרפקציוניזם ('רק אם אעשה הכי טוב אהיה מספיק'), ריצוי אחרים ('רק אם יאהבו אותי אהיה מספיק'), המנעות ואפילו כעס תמידי (שתי האחרונות נועדו להגן על עצמי כדי שלא אפגע שוב). אולי נקנא באנשים כאלה שיצטיירו כמוצלחים, אך לא נדע (ולעתים קרובות גם הם לא) מה מתחולל אצליהם בפנים.
אדם המחובר מדי לזהות שלו יחזור שוב ושוב על התנהגויות המוכתבות מאותה זהות. זה עלול הוביל אותו לתחושת תקיעות. עם זאת, לרוב ידרש אירוע מטלטל (כמו הופעת כאב) כדי להראות לאדם שלמעשה הוא איננו חופשי. התפתחות מתמדת נובעת משחרור אותן תבניות המאששות לנו את זהותנו. כך נוכל להתרחב מעבר לגרסה הקודמת שלנו. המטופלת המבוגרת כאמור רק רצתה לחזור להיות מי שהייתה. עניתי לה שהיא לעולם לא תוכל לחזור להיות מי שהיתה. היא כן תוכל להפוך לגרסה אחרת ואולי אף יותר טובה ממה שהיתה.
אנשים נוטים להאשים כאב כרוני באמצעים שמחוץ לשליטתם או שכבר התרחשו (כולל תאונה, ניתוח שלא צלח וכו'). על מנת להפסיק את הכאב הם מחפשים גם גורמים מבחוץ שיסייעו. בתפיסה זו אין לנו השפעה על המציאות שלנו. אבל אולי יש גם אפשרות אחרת? הכאב (או כל קושי אחר בו נתקלים כפי שקרה לי) הוא הזדמנות נהדרת לצאת מהתקיעות, לשבור את התבנית הישנות וליצור תודעה/זהות חדשה. ד"ר ג'ו דיספנזה קורא לכך "לשבור את ההרגל להיות עצמכם". כאשר המטופלים מתחילים לתפוס אחרת את הכאב ממחרב חיים לכזה שיכול לשנות אותם לטובה – הקסם קורה. כאשר האדם משנה את חייו לכיוון הנכון לו יותר – הכאב אינו נחוץ יותר והוא באופן הדרגתי שוכך ונעלם.