כשהילד הפנימי דורש שיראו אותו

(או: למה הקשבה לצרכים עמוקים היא חיונית בהחלמה מכאב כרוני?)

כשתינוק נולד כל הווייתו היא מילוי צרכים – אוכל, שינה, בטחון וכמובן פיפי וקקי. אני מאמין כי חלק מהמשיכה הטבעית לתינוקות נובעת מכך שהם מאוד נוכחים ומחוברים כל כך לצרכיהם. אמנם הם לא יודעים לבטאם ואפילו לא מודעים למה הם צריכים, אבל הם יודעים להתריע בבכי כאשר הצרכים שלהם לא נענים. כדי לעזור לתינוקות להבין את צרכיהם ההורים מתווכים להם אותם – "אתה עייף?" "אתה רעב?", "יש לך קקי ולא יוצא לך?". הטון בו נאמרים הדברים הוא חשוב והתינוק קולט שרואים אותו וצרכיו מובנים ונענים. זה נקרא בעגה פסיכולוגית שיקוף (mirroring). בהמשך בעוד טרם נרכשה השפה ההורה יכול לשקף לילד שלו רגשות כמו "אתה בטח מאוד כועס", "אני רואה שזה משמח אותך", "נעלבת?" וכו'. כך הילד מבין את הקשר בין רגשות לחוויות גופניות.

כשמשתיקים את הילד הפנימי הוא זועק בדרכים אחרות. קרדיט: Tadeusz Lakota on Unsplash

כאשר הילד גדל ולומד לדבר הוא יכול להביע את צרכיו באופן ברור יותר. גם בשלב זה הקישור בין הרגשות לחוויות הגופניות אינו תמיד ברור לילד. דוגמא שכיחה וברורה היא הצורך ללכת לשירותים. לעתים ההורה יודע שהילד צריך ללכת לשירותים לפני שהילד עצמו יודע זאת. אם הילד יחוש את הלחץ בבטן כמה פעמים וההורה כל פעם ישים לב וישאל אם הוא צריך לשירותים, ואכן לאחר השירותים התחושה תעלם – אזי לילד יווצרו הקשרים במח בין התחושה הגופנית לצורך. גם ילדים גדולים לעתים צריכים תיווך ושיום של רגשות וצרכים, למשל במצבי ביטוי בפעולה (acting out). במצבים כאלה הילד יבטא רגש לא מודע בפעולה שתעורר את תשומת לב הוריו – כמו אלימות או בריחת שתן כתגובה לתסכול או כעס.

כשהצרכים לא נענים

תינוק בטוח שהוא מרכז העולם ושכל צרכיו צריכים להענות כאן ועכשיו. כאשר הילד מתבגר הוא מבין כי צרכיו לא יכולים להענות מידית תמיד, ולעתים אף לא יכולים להענות בכלל ע"י הדמות ההורית. מלימודי תקשורת מקרבת (non violent communication) למדתי על האבחנה החשובה בין צרכים בסיסיים לאסטרטגיה שבאה למלא אותם. למשל, הצורך של הילדה שלי הוא לא בטאבלט (אסטרטגיה), אלא צורך בהנאה ובמשחק (צרכים בסיסיים).

המציאות "מכה" בילד פעם אחר פעם והוא לומד שכדי לשרוד הוא צריך להדחיק חלק מצרכיו ורגשותיו. לדוגמא, ילד מבקש מהוריו לצאת ולשחק עמו, אך אלה שקועים בעבודתם ודוחים אותו שוב ושוב בטענה שאין להם זמן. הוא מתוסכל וכועס, מתרוצץ בבית וקורא בקול, רוצה להשיג את תשומת לבם. הם בתגובה צועקים עליו או מתעלמים ממנו, ואף מענישים מדי פעם ואז חוזרים לעבודתם. הילד ינסה אסטרטגיות שונות כדי למלא אחר הצורך שלו בהנאה ובמשחק. הוא יעשה זאת שוב ושוב, בזמנים ובמקומות שונים. בשלב כלשהו הוא יבין שצרכיו של הוריו חשובים יותר משלו, ואם הוא רוצה בקרבתם ובאהבתם מוטב שיפסיק לנסות. הוא ידחיק את צרכיו ורגשותיו שכן הם מרחיקים אותם ממנו. המח הפרימיטיבי שלו מבין כי המשך ביטוי הצרכים והרגשות מהווה איום להשרדות שלו. דבר זה נכון שבעתיים כאשר מדובר בילד הסובל מאלימות מצד הוריו. הילד לרב אינו יכול להלחם בהוריו או לברוח מהם ועל כן הוא קופא במקומו, וסוגר את רגשותיו כדי לשרוד.

כיצד כל זה מתקשר לכאב כרוני?

אנשים הסובלים מכאב כרוני לרב אינם מחוברים לצרכיהם ולרגשותיהם ה"שליליים" (כגון כעס, בושה, פחד). חלקם סבלו מטראומות ילדות שגרמו להם לשים את צרכיהם בצד ולהדחיק את רגשותיהם. ד"ר ג'ון סארנו זיהה תכונות אישיות המתאימות לסובלים מכאב כרוני, ביניהן ריצוי אחרים וביקורת עצמית גבוהה. אלה מעמידות את צרכי אחרים לפני הצרכים שלי, מה שגורם לכעס המופנה פנימה במקום החוצה. כאשר אדם אינו מודע לצרכיו הבסיסיים הגוף מתחיל לאותת. זה מאוד ברור כאשר מדובר באוכל או בשינה, אך פחות כשמדובר בצרכי הנפש. ברבים מהמטופלים שאני פוגש בקליניקה לא מולא הצורך הבסיסי להראות ולהיות מובנים ע"י דמות הורית. חלקם אומרים זאת בלי למצמץ, חלקם נשארים בסיפור שסיפרו לעצמם (גם אני הייתי כזה) ואם הם מוכנים לכך – אני עוזר להם להבין היכן ומתי זה קרה, או עדיין קורה. לעתים הדמות ההורית היתה שם פיזית, אך לא היתה שם רגשית, דווקא במצבי מצוקה. הילד לומד בגיל צעיר שאין מקום לתסכול, לעצב ולכעס (הם רק הרחיקו אותו מהוריו), ולעתים אף סבור שהבעיה היא בו וכך לומד לא לבטא את עצמו. הוא לוקח את התובנות האלה איתו בתת המודע גם לחיים הבוגרים. עם זאת, בתוך תוכו גר ילד פנימי שצועק – "תראו אותי!". הילד הזה כועס, עצוב ומתוסכל ומבטא את עצמו בתסמינים. אחד התסמינים השכיחים לביטוי הצורך העמוק שלא נענה הוא כאב פיזי ונפשי. ד"ר סארנו, שהושפע רבות מהתיאוריות של פרויד, נתן לכך פרשנות אחרת שגם היא מקובלת עליי. הוא סבר כי הכאב הוא דרכו של המח להסיח את הדעת מרגשות קשים שעולים מתת המודע. לדידו, המח מעדיף חווית כאב פיזי מאשר חווית כאב רגשי שעלול להוציא משליטה ומאיזון.

האירועים שמציפים את הכאב הרגשי הם אלה שמזכירים באופן לא מודע את העבר. דוגמא מהקליניקה שלי – מטופל כבן ארבעים פנה אליי עם כאבי צוואר מזה כחמש שנים. בשיחה על עברו התברר שאינו זוכר כמעט פרטים מילדותו, ורק אמר שנדמה לו כי אביו לא היה מרוצה מהשגיו. בעבודתו כשכיר הוא הצטיין. הבוס שלו שכנע אותו להגיש מועמדות למשרה גבוהה יותר, ואז כשהגיע רגע האמת – בחר לא לקדם אותו. באותה העת התחילו לו כאבי הצוואר. אותו ילד שכבר חשב ש"הנה מישהו רואה אותי ומעריך אותי" נדחה והרגש שאיים לצוף לפני השטח היה בלתי נסבל. הכאב הופיע כהתרעה או כמנגנון הגנה.

אחת הדרכים להשתחרר מכאב כרוני היא לשים לב לאותם צרכים עמוקים, להרגיש את הרגשות שעולים כאשר אלה אינם נענים ולהקשיב לילד הפנימי. אם הכאב בא להזכיר לי שאני לא שם לב לצרכיי העמוקים, אולי אעצור ואקשיב לו בסקרנות במקום להלחם בו או להתעלם ממנו. אולי אבחר לבדוק עם עצמי אלו רגשות עולים בי ואתן להם להיות. לאחר מכן אנסה לבדוק מה אני צריך מעצמי כעת. בשלבים מתקדמים יותר אוכל אפילו לשוחח עם אותו ילד פנימי. ככל שאתנסה בכך אוכל להיות לו (ובעצם לי) הורה אחר ממה שהכיר, כזה שרואה מה הוא צריך, משקף את רגשותיו, מכיר בלגיטימיות שלהם, מווסת ומרגיע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *