כיצד נוצרים רגשות וכאב?

אתמול חזרתי לבצע אימוני כושר אישיים לאחר חודשיים הפסקה. חשבתי שאצליח להתאמן לבד. טעיתי.

אימון, כאב ורגשות

המאמן שלי איתי, הפעיל אותי היטב, ואילו אני הצבתי גבולות לכמה אני יכול לבצע. לאחר שעבדנו קשה על כמה קבוצות שרירים כבר הייתי עייף ומכווץ. בנוסף להיותו מאמן איתי הוא גם מתאמן ותיק בצ'י קונג. עשינו תרגיל בהשראת צ'י קונג בו מעבירים משקל בכפות הרגליים מעמידה על העקבים לעמידה על קצות הבהונות כאשר הידיים נעות קדימה ואחורה ומאזנות. בעודי עושה את התרגיל שמתי לב לרגש גואה בתוכי. ניסיתי להבין מה בדיוק קורה. הקשבתי פנימה וזיהיתי כי מדובר בפחד. הגוף החל לרעוד קלות. עצרתי את התרגיל, נשמתי קצת ונתתי לגוף לרעוד בגישת TRE, המשחררת מתח עודף מהגוף. הרגש חלף והמשכנו באימון.

מה קרה לי בעצם? מדוע חשתי פחד למרות שלא היה דבר ממשי לפחד ממנו? התשובה קשורה לאיבר המייצר אצלנו פחד, כאב ושאר רגשות – המח.

כיצד נוצרים רגשות וכאב (שמתנהג במובנים מסוימים כמו רגש)? המח מקבל אותות מהגוף ומנסה לייצר לעצמו תמונת מצב. הוא מסתמך על אירועים קודמים, מצב נוכחי וכן קלטים שהוא מקבל מהסביבה. באותו התרגול באימון השרירים שלי היו מכווצים ועמדתי על קצות הבהונות ועל העקבים לסירוגין. המח שלי כנראה הסיק באופן שגוי כי שרירים מכווצים + עמידה "על הקצה" = סכנה ממשית. העובדה שהייתי בסלון ביתי לא היתה מספיק מעוררת בטחון (reassuring) והקלטים הפנימיים נלקחו יותר בחשבון.

יש מנגנונים השרדותיים מוחיים מגיל צעיר. למשל רפלקס מורו, שקיים כבר בלידה, גורם לילוד הנופל לאחור לפתוח את ידיו ואז לסגור אותם, כאילו רוצה להאחז בעץ. לרוב הרפלקס מלווה גם בבכי שכנראה מצביע על פחד. המח כאמור מסתמך גם על חוויות עבר. יתכן ובעבר הייתי על סף נפילה מגובה או אפילו נפלתי (אני לא זוכר, אבל עוקבי האתר אולי יזכרו מקרה וירטואלי דומה) והקלטים בגופי היו דומים. המח הפעיל מנגנון התראה בצורה של פחד שהשתלט עליי, מבלי אחיזה ממשית במציאות. במקרה הכי גרוע הייתי מאבד שיווי משקל ובולם את עצמי.

הדבר נכון גם לכיוון ההפוך. למשל, מדוע אנחנו מרגישים רגועים יותר לאחר עיסוי? המח מזהה שהשרירים רפויים יותר וכך מסיק שאנחנו בטוחים ומרגיע את מערכות הגוף. עם זאת, אם "התוכנה" עובדת על מתח תמידי, לאחר זמן קצר המח יחזיר את השרירים למצבם המכווץ והדרוך לכל סכנה שלא תבוא.

מסלול הקליטה המוחי המתואר כאן נקרא בעגה החצי מקצועית "מלמטה למעלה" (bottom-up). המח קולט מה קורה ברחבי הגוף ומוציא פלט. הפלט יכול להיות רגש כפי שאני חויתי, אך גם כאב, עייפות, סחרחורת, בחילה, רגיעה, הרפיה וכדומה. גם לאחר שהמח פלט את מה שפלט הוא מחפש פידבק. הוא כמו קופסה שחורה שמנסה לחזות מה קורה מחוצה לה.

נגיד שאני חווה כאב בכיפוף הגב. אם אגיב לכאב בכיווץ ופחד – המח יבין שהפלט ששלח בתגובה לכיפוף היה נכון (כלומר יש סכנה סבירה) ואף עלול להגביר אותו. לעומת זאת, אם אגיב ברגיעה, סקרנות או בטחון (מנגנון של מלמעלה למטה top down) ואעשה זאת מספיק פעמים – המח עשוי לשנות את החיווט הנוכחי ובהדרגה להגיב בפחות כאב. ומה קורה אם מדובר בפגיעה ממשית (כמו שבר)? גישה זו של הרגעה תעבוד חלקית בלבד כי קלט הסכנה הפנימי גובר על המסרים של ההרגעה. עם זאת, בכל כאב יש אלמנט רגשי וגם כאבים ממקור מבני ניתן לווסת ע"י המח.

בכאב כרוני הבעיה היא איננה מבנית, אלא מקורה במח. אני ידעתי באותו רגע של פחד שאין לו באמת מקום בסיטואציה, ושמדובר בחיזוי שגוי של המח. עם זאת, בכאב כרוני הרגלים הנטועים מילדות מקשים עלינו להבטיח לעצמנו שאין סכנה ממשית. בהעמקה בגישה זו נלמד את המח להפסיק לשלוח כאב תוך שימוש בשני הכיוונים – מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. נמאס לכם.ן לנסות לבד? מוזמנים.ות לאימון אישי מסוג אחר.

הגבול בין מציאות לדמיון

לפני כחודש ישבנו אני ואשתי בבית של זוג חברים. הם הציעו שנתנסה במכשיר מציאות מדומה (VR) שיש להם בבית. אני לא חובב טכנולוגיה גדול (בכל זאת בחרתי לעסוק במקצוע שהוא מאוד low tech), אבל אשתי התלהבה והתנסתה, ולבסוף שוכנעתי להתנסות אחריה. הם העלו משחק שאפשר לנו לטעום מהטכנולוגיה הזו. אשתי עטתה מסיכה שכיסתה את העיניים והאוזניים ואחזה בשני מוטות פלסטיק. בהנחיית החברים היא עשתה כמה תנועות ואז נעצרה קפואה בעוד הם צוחקים מהצד, ואומרים לה שהיא יכולה להפסיק. לאחר מכן שוכנעתי הגיע תורי. לאחר שעטיתי את המסיכה ניצב לפניי רחוב. החברים הדריכו אותי להסתובב ולעלות במעלית המדומה שניצבה מולי לקומה עליונה. לחצתי באויר על הכפתור והמעלית עלתה מעלה. כשנפתחה המעלית הייתי בקצה גורד שחקים כשלפניי רק קרש קפיצה צר כמו של מקפצת גובה בבריכה. מסביב היו גורדי שחקים נוספים, מולי עפו ציפורים וריחף מסוק, וכשהבטתי מטה ראיתי מכוניות נוסעות בכביש. הלכתי בצעדים מדודים כפסע מקצה הקרש ונעצרתי. למרות שידעתי שאני דורך על רצפה, נשארתי לעמוד שם דום, לבי פעם בחוזקה והתחלתי להזיע. נזכרתי בסיטואציה אמיתית שהייתי בה בפיליפינים ועמדתי בקצה צוק גבוה מעל הים. אז לאחר השתהות רבה לבסוף קפצתי, ואילו הפעם זה לא נראה כל כך בטוח. חשבתי לעצמי שהפעם לא תהיה ההנאה של המפגש עם המים, ואולי אף אתרסק על הכביש.

לאחר כ-5 דקות של עמידה כזו באמצע חדר החלטתי ללכת בצעדים קטנטנים עד סוף הקרש. למזלי, המכשיר תפס את צעדי כגדולים יותר והפיל את דמותי הוירטואלית באיטיות וברכות על רגליי למטה. עשיתי את זה ונשארתי בחיים. חששותיי לא התממשו.

בחלק מהאנשים שסובלים מכאב כרוני פעולות מסוימות נתפסות כבלתי אפשריות. דברים שהם נהנו מהם פעם נשארים נחלת העבר. הם בטוחים שלעולם לא יצליחו לרקוד שוב, לטייל או אפילו להתכופף או להרים את הזרוע מעבר ל-90 מעלות. כאשר כאב הוא נוציפלסטי (כלומר נוצר במח ולא תוצר של בעיה מבנית בגוף) גם דמיון הפעולה או צפיה בפעולה ע"י מישהו אחר – עלולים לגרום לכאב. כפי שעמידה מדומה על קרש קפיצה במעלה גורד שחקים יכולה להעלות דופק ולגרום להזעה, גם דמיון של הרמת הזרוע יכולה לעורר כאב כתף. הזיעה ודפיקות הלב כמו גם הכאב אינם מדומיינים בכלל – הם אמיתיים ונחווים בגוף. הם תגובה אמיתית לדבר שאינו אמיתי. המח מנסה להגן עלינו ע"י הגברת קצב הלב או יצירת כאב, אך למעשה ההגנה אינה נדרשת.

ברב רובם של הסובלים מכאב כרוני תזוזה של איבר לא תסב שום נזק, בדיוק כמו "נפילה" מקרש קפיצה מדומה. עם זאת, המח למד להזהר מתגובות קודמות (רגשיות, קוגניטיביות והתנהגותיות) לאירועים דומים וכדי למנוע נזק צפוי הוא יתריע בכאב. לעתים ההתרעה תבוא באיחור ניכר (למשל יום לאחר מכן), אך הזכרון של "פעולה -> כאב" יישמר. בפידבק שלילי זה – הסיכוי לבצע פעולה זו בעתיד יקטן.

כיצד משנים את דפוס הפחד ומפחיתים כאב?

  1. נסיונות קטנים וסקרנות – אני "נפלתי" מהקרש בטעות לאחר הליכה זהירה בצעדים קטנטנים. זה קרה כשהבנתי שאני לא מתכוון לקפוץ או לצעוד בגאון קדימה. הייתי סקרן מה יקרה אם אלך עד לקצה הקרש. אם הייתי נמנע שוב ושוב דפוס הפחד היה משתמר. לעומת זאת, סקרנות ונסיון הם נוגדי פחד. שאלו את עצמכם "מעניין מה יקרה אם…". נכון, עשיתם את זה כבר הרבה פעמים לפני כן, אך אולי הפעם זה יהיה אחרת. נסו להגיע לנקודת הכאב ואז לחזור לתנוחה שבה לא כואב. חזרו על כך מספר פעמים. התעניינו בתגובות שלכם במקום לשפוט את עצמכם או להכנס לתסכול או לפחד. זוהי התחלה של שינוי.
  2. מצאו הוכחות לכך שאין סכנה לנזק – לאחר שאני "נפלתי" ב-VR, אשתי עטתה את המסכה וניסתה שוב. אמרתי לה שתסתכל על כפות הרגליים שלה. במשחק הזה לא יכולת לראות את כפות הרגליים שלך. רק אז המח שלה קלט שזה לא אמיתי והיא יכלה לעשות את הצעד הנוסף ו"ליפול". אני מציע לחפש מקומות בהם המח כושל, דברים שבהסתכלות יותר רציונלית אינם נראים הגיוניים. דוגמא שכיחה היא שאדם בפעילות גופנית אינו סובל מכאב גב, אך דווקא בשכיבה במיטה כן. האם ניתן להאשים את פריצת הדיסק? זה לא הגיוני שזו תכאב יותר בשכיבה לעומת ריצה כי בשכיבה מופעל על הדיסק פחות לחץ. דוגמא נוספת היא אדם שכואבת לו הבטן בארץ, ואילו בחו"ל הוא יכול לאכול מאכלים "אסורים" ללא כל בעיה. גם כאן הבעיה איננה באוכל או במערכת העיכול, אלא במח.
  3. התאמנו בדמיון – מהי בעצם מציאות מדומה? אותי לימדו שיש מציאות ויש דמיון ויש קו גבול שמפריד ביניהם. בעיני המח גבול זה הוא מטושטש ביותר. מה שאתם מדמיינים מבחינת המח קורה במציאות, ולכן כדאי להתאמן בדמיון בדברים שנמנעתם מהם עד כה כהכנה למציאות. כך מתאמנים גם ספורטאים לפני משחק או קרב. למעשה אפילו ניתן לפתח שרירים מאימון בדמיון. במחקר שבו הציגו למטופלים עם כאב גב את עצמם מאחור רק עם שרירי גב וכתפיים מפותחים הרבה יותר – אלו ש"זרמו" עם הדימוי הצליחו להרים משא (אמיתי) כבד משמעותית ממה שיכלו להרים ללא ההצגה הכוזבת. כלומר, הדמיון שלנו יכול לתת לנו כח ולהפחית פחד וגם כאב. מחקרי כאב פנטום (כאשר גפה אחת נכרתה ויש חווית כאב מהחלק החסר) עם שימוש במראה הם דוגמא נוספת לכח הדמיון. כאשר הגעתם לבצע פעולות בדמיון בצורה בטוחה וטובה – תוכלו לעבור בהדרגה לביצוען במציאות.

כבר היום משתמשים ב-VR לשימושים רפואיים שונים, ובעיקר לשיקום, אך התחום עדיין בעיקרו מחקרי. אני מאמין שבעתיד יצוצו יותר ויותר טיפולים ב-VR גם לכאב. בינתיים נוכל להשתמש בדמיון שלנו. חשוב לזכור שהמציאות תמיד עוברת את המסננת של החושים שלנו, והיא מתגוונת ומשתנה לפי רגשות. אם נהיה יותר פתוחים, סקרנים ובטוחים – אולי נוכל לגלות מציאות אחרת ממה שהכרנו, אפילו כשמדובר בגוף שלנו.

כשהילד הפנימי דורש שיראו אותו

(או: למה הקשבה לצרכים עמוקים היא חיונית בהחלמה מכאב כרוני?)

כשתינוק נולד כל הווייתו היא מילוי צרכים – אוכל, שינה, בטחון וכמובן פיפי וקקי. אני מאמין כי חלק מהמשיכה הטבעית לתינוקות נובעת מכך שהם מאוד נוכחים ומחוברים כל כך לצרכיהם. אמנם הם לא יודעים לבטאם ואפילו לא מודעים למה הם צריכים, אבל הם יודעים להתריע בבכי כאשר הצרכים שלהם לא נענים. כדי לעזור לתינוקות להבין את צרכיהם ההורים מתווכים להם אותם – "אתה עייף?" "אתה רעב?", "יש לך קקי ולא יוצא לך?". הטון בו נאמרים הדברים הוא חשוב והתינוק קולט שרואים אותו וצרכיו מובנים ונענים. זה נקרא בעגה פסיכולוגית שיקוף (mirroring). בהמשך בעוד טרם נרכשה השפה ההורה יכול לשקף לילד שלו רגשות כמו "אתה בטח מאוד כועס", "אני רואה שזה משמח אותך", "נעלבת?" וכו'. כך הילד מבין את הקשר בין רגשות לחוויות גופניות.

כשמשתיקים את הילד הפנימי הוא זועק בדרכים אחרות. קרדיט: Tadeusz Lakota on Unsplash

כאשר הילד גדל ולומד לדבר הוא יכול להביע את צרכיו באופן ברור יותר. גם בשלב זה הקישור בין הרגשות לחוויות הגופניות אינו תמיד ברור לילד. דוגמא שכיחה וברורה היא הצורך ללכת לשירותים. לעתים ההורה יודע שהילד צריך ללכת לשירותים לפני שהילד עצמו יודע זאת. אם הילד יחוש את הלחץ בבטן כמה פעמים וההורה כל פעם ישים לב וישאל אם הוא צריך לשירותים, ואכן לאחר השירותים התחושה תעלם – אזי לילד יווצרו הקשרים במח בין התחושה הגופנית לצורך. גם ילדים גדולים לעתים צריכים תיווך ושיום של רגשות וצרכים, למשל במצבי ביטוי בפעולה (acting out). במצבים כאלה הילד יבטא רגש לא מודע בפעולה שתעורר את תשומת לב הוריו – כמו אלימות או בריחת שתן כתגובה לתסכול או כעס.

כשהצרכים לא נענים

תינוק בטוח שהוא מרכז העולם ושכל צרכיו צריכים להענות כאן ועכשיו. כאשר הילד מתבגר הוא מבין כי צרכיו לא יכולים להענות מידית תמיד, ולעתים אף לא יכולים להענות בכלל ע"י הדמות ההורית. מלימודי תקשורת מקרבת (non violent communication) למדתי על האבחנה החשובה בין צרכים בסיסיים לאסטרטגיה שבאה למלא אותם. למשל, הצורך של הילדה שלי הוא לא בטאבלט (אסטרטגיה), אלא צורך בהנאה ובמשחק (צרכים בסיסיים).

המציאות "מכה" בילד פעם אחר פעם והוא לומד שכדי לשרוד הוא צריך להדחיק חלק מצרכיו ורגשותיו. לדוגמא, ילד מבקש מהוריו לצאת ולשחק עמו, אך אלה שקועים בעבודתם ודוחים אותו שוב ושוב בטענה שאין להם זמן. הוא מתוסכל וכועס, מתרוצץ בבית וקורא בקול, רוצה להשיג את תשומת לבם. הם בתגובה צועקים עליו או מתעלמים ממנו, ואף מענישים מדי פעם ואז חוזרים לעבודתם. הילד ינסה אסטרטגיות שונות כדי למלא אחר הצורך שלו בהנאה ובמשחק. הוא יעשה זאת שוב ושוב, בזמנים ובמקומות שונים. בשלב כלשהו הוא יבין שצרכיו של הוריו חשובים יותר משלו, ואם הוא רוצה בקרבתם ובאהבתם מוטב שיפסיק לנסות. הוא ידחיק את צרכיו ורגשותיו שכן הם מרחיקים אותם ממנו. המח הפרימיטיבי שלו מבין כי המשך ביטוי הצרכים והרגשות מהווה איום להשרדות שלו. דבר זה נכון שבעתיים כאשר מדובר בילד הסובל מאלימות מצד הוריו. הילד לרב אינו יכול להלחם בהוריו או לברוח מהם ועל כן הוא קופא במקומו, וסוגר את רגשותיו כדי לשרוד.

כיצד כל זה מתקשר לכאב כרוני?

אנשים הסובלים מכאב כרוני לרב אינם מחוברים לצרכיהם ולרגשותיהם ה"שליליים" (כגון כעס, בושה, פחד). חלקם סבלו מטראומות ילדות שגרמו להם לשים את צרכיהם בצד ולהדחיק את רגשותיהם. ד"ר ג'ון סארנו זיהה תכונות אישיות המתאימות לסובלים מכאב כרוני, ביניהן ריצוי אחרים וביקורת עצמית גבוהה. אלה מעמידות את צרכי אחרים לפני הצרכים שלי, מה שגורם לכעס המופנה פנימה במקום החוצה. כאשר אדם אינו מודע לצרכיו הבסיסיים הגוף מתחיל לאותת. זה מאוד ברור כאשר מדובר באוכל או בשינה, אך פחות כשמדובר בצרכי הנפש. ברבים מהמטופלים שאני פוגש בקליניקה לא מולא הצורך הבסיסי להראות ולהיות מובנים ע"י דמות הורית. חלקם אומרים זאת בלי למצמץ, חלקם נשארים בסיפור שסיפרו לעצמם (גם אני הייתי כזה) ואם הם מוכנים לכך – אני עוזר להם להבין היכן ומתי זה קרה, או עדיין קורה. לעתים הדמות ההורית היתה שם פיזית, אך לא היתה שם רגשית, דווקא במצבי מצוקה. הילד לומד בגיל צעיר שאין מקום לתסכול, לעצב ולכעס (הם רק הרחיקו אותו מהוריו), ולעתים אף סבור שהבעיה היא בו וכך לומד לא לבטא את עצמו. הוא לוקח את התובנות האלה איתו בתת המודע גם לחיים הבוגרים. עם זאת, בתוך תוכו גר ילד פנימי שצועק – "תראו אותי!". הילד הזה כועס, עצוב ומתוסכל ומבטא את עצמו בתסמינים. אחד התסמינים השכיחים לביטוי הצורך העמוק שלא נענה הוא כאב פיזי ונפשי. ד"ר סארנו, שהושפע רבות מהתיאוריות של פרויד, נתן לכך פרשנות אחרת שגם היא מקובלת עליי. הוא סבר כי הכאב הוא דרכו של המח להסיח את הדעת מרגשות קשים שעולים מתת המודע. לדידו, המח מעדיף חווית כאב פיזי מאשר חווית כאב רגשי שעלול להוציא משליטה ומאיזון.

האירועים שמציפים את הכאב הרגשי הם אלה שמזכירים באופן לא מודע את העבר. דוגמא מהקליניקה שלי – מטופל כבן ארבעים פנה אליי עם כאבי צוואר מזה כחמש שנים. בשיחה על עברו התברר שאינו זוכר כמעט פרטים מילדותו, ורק אמר שנדמה לו כי אביו לא היה מרוצה מהשגיו. בעבודתו כשכיר הוא הצטיין. הבוס שלו שכנע אותו להגיש מועמדות למשרה גבוהה יותר, ואז כשהגיע רגע האמת – בחר לא לקדם אותו. באותה העת התחילו לו כאבי הצוואר. אותו ילד שכבר חשב ש"הנה מישהו רואה אותי ומעריך אותי" נדחה והרגש שאיים לצוף לפני השטח היה בלתי נסבל. הכאב הופיע כהתרעה או כמנגנון הגנה.

אחת הדרכים להשתחרר מכאב כרוני היא לשים לב לאותם צרכים עמוקים, להרגיש את הרגשות שעולים כאשר אלה אינם נענים ולהקשיב לילד הפנימי. אם הכאב בא להזכיר לי שאני לא שם לב לצרכיי העמוקים, אולי אעצור ואקשיב לו בסקרנות במקום להלחם בו או להתעלם ממנו. אולי אבחר לבדוק עם עצמי אלו רגשות עולים בי ואתן להם להיות. לאחר מכן אנסה לבדוק מה אני צריך מעצמי כעת. בשלבים מתקדמים יותר אוכל אפילו לשוחח עם אותו ילד פנימי. ככל שאתנסה בכך אוכל להיות לו (ובעצם לי) הורה אחר ממה שהכיר, כזה שרואה מה הוא צריך, משקף את רגשותיו, מכיר בלגיטימיות שלהם, מווסת ומרגיע.

"השטח האפור" בין הגופני לרגשי

אני נשאל הרבה כיצד אני מבדיל בין כאב ממקור מבני (רק גופני) ל- Tension Myoneural Syndrome (כאב ממקור רגשי, או בקיצור TMS). זוהי אכן משימה לא פשוטה. אדון בכך בפוסט זה ובפוסט הבא. אדגיש ראשית כי כל אבחנה כזו או אחרת צריכה להנתן ע"י רופא כדי לשלול סיבה מסוכנת לכאבים.

אבל דוקטור, הכאב שלי הוא אמיתי

חשוב לומר זאת שוב ושוב – כל כאב, לא חשוב מה המקור שלו, הוא אמיתי מאוד. העוצמה שלו, בניגוד למה שנהוג לחשוב, אינה עוזרת להחליט אם הכאב הוא ממקור גופני-מבני או רגשי. אדם יכול להגיע לחדר מיון עם סכין תקועה בגבו עם כאב קל בלבד, ולעומתו אדם אחר יכול לסבול מכאבי גב עזים משתקים ללא הסבר גופני-מבני מספק.

חשוב גם להדגיש שכל כאב, לא חשוב מה המקור שלו, כולל בתוכו מרכיבים גופניים, רגשיים וקוגניטיבים (במידה והאדם בהכרה). נניח שאצן למרחקים ארוכים שובר את קרסולו במהלך הריצה – לכל הדעות זהו כאב ממקור גופני ברור. עם זאת, הרגשות והמחשבות שלו בעקבות הכאב בהחלט יכולים להשפיע על תחושת הכאב. האצן יכול להרגיש כאב קל או אפילו לא להרגישו כלל עד תום הריצה, כי מחשבותיו ממוקדות כעת במטרה שהיא סיום הריצה והוא לא אחוז חרדה מכאב קל ברגל. לעומת זאת, כאב ראש ממקור מתח (tension headache), שנגרם על ידי מתח נפשי ומחשבות מטרידות, מתבטא במתח בשרירי הראש והצוואר שגורמים לכאבי ראש. כלומר, הפיזי משפיע על הרגשי והקוגנטיבי, ולהפך, וכולם מתקיימים בו זמנית בכל אדם כאוב בהכרה מלאה.

על הספקטרום

ניתן לומר שבסיווג מקור הכאב יש ספקטרום שנע בין פיזי מובהק לנפשי מובהק, כאשר הכאב עצמו תמיד כולל תמהיל של שניהם. בעוד שבר, נקע ודקירת סכין הם דוגמאות למקור פיזי מובהק לכאב חריף (אקוטי), והתקף חרדה הוא דוגמא למקור נפשי מובהק לכאב חריף (ולתסמינים פיזיים אחרים), יש "שטח אפור" מגוון באמצע. ב"שטח האפור" הזה נכנסות:

  • מחלות מערכתיות הגורמות לכאב כתוצאה מדלקת: דלקת מפרקים שגרונית, מחלת קרוהן, דלקת חוליות מקשחת, טרשת נפוצה ועוד
  • אבחנות מבניות שמיוחס להן כאב, אך קיימות גם כממצא רנדומלי באנשים ללא כאב: פריצת דיסק, קרע במניסקוס, קרע בשרירי הכתף, דורבן בכף הרגל, אנדומטריוזיס ועוד
  • אבחנות של כאב עם שינויים גופניים גלויים לעין, אך ללא מקור ברור: תסמונת כאב מקומי כרוני (CRPS)
  • אבחנות של כאב ללא ממצא פתולוגי רקמתי וללא מקור ברור: פיברומיאלגיה, כאב ראש ממקור מתח, תסמונת המעי הרגיז, תסמונת שלפוחית רגיזה, כאב אגן כרוני ועוד
  • כאב פנטום – כאב באיבר שאינו קיים
השטח האפור

הנטיה של מטופלים ומטפלים היא להפוך את אותן אבחנות של "שטח אפור" לתופעות שהן 100% גופניות. זוהי נטייה מובנת מאוד שכן נוח יותר למטופל לחשוב שלנפש אין חלק בהווצרות התסמין, וכן יותר נוח למטפל לטפל בבעיה שהיא גופנית טהורה, ולא לגעת בנושאים נפשיים. הסברה הנסתרת של המטפל ושל המטופל היא שפתרון כאב ממקור פיזי הוא פשוט ומהיר יותר מפתרון כאב ממקור רגשי. במקרים רבים של כאב כרוני סברה זו מתבררת כשגויה. ד"ר סארנו הדגים כי שינוי התובנה למקור הכאב, כלומר שכאב שנתפס עד כה כמבני הוא למעשה ממקור רגשי, יכולה לרפא אותו תוך זמן קצר. לעומת זאת, נסיון לטפל בכאב כרוני באמצעים פיזיקליים או תרופתיים נדון לעתים קרובות לכשלון, והוא לכל היותר שומר את הכאב על "אש קטנה", אך לא מרפא אותו.

בפוסט הבא אדון לעומק במאפיינים המכוונים את האבחנה ל-TMS.

הכל מתחיל מזרע שנטמן

השבוע חגגנו את ט"ו בשבט בו נהוג לצאת לנטיעות. לעתים אנו שוכחים כי כל עץ היה פעם זרע ושתיל קטן. אם נכחתם בהרצאותיי, גלשתם באתר או קראתם את ספריו של ד"ר ג'ון סארנו כנראה שנטמן זרע במוחכם. מנסיוני אני רואה כי לזרעים מסוג זה לוקח לעתים זמן רב לנבוט. הסיבות מגוונות –  הקרקע אינה פוריה, זהו לא הזמן הנכון לנטיעה או שאין עדיין נסיון או בטחון בגידול עצים. יתכן והזרע נטמן בעונה הלא נכונה, יתכן ונטמן ליד עץ או צמח אחר ש"לוקח לו" את כל ההזנה, יתכן שהיינו צריכים קודם כל להנביטו בנפרד טרם שתילתו או שפשוט בחרנו לא להשקותו כעת. לא חשוב מהי הסיבה – כדאי להניח את הביקורת העצמית בצד.

כשמבשילים התנאים

החדשות הטובות הן שהזרע כבר נטמן, ולרוב ישאר שם במוחכם. גם אם הרעיון של ד"ר סארנו נשמע מעניין ונכון בפעם הראשונה הריפוי מכאב ירגיש עוד רחוק. לעתים, בשלב הראשון של הטמנתו בקרקע תרגישו שהוא לא נכון עבורכם, אלא עבור מישהו אחר שאתם מכירים. יהיו כאלה שמיד ישקו את הזרע ויזכו לתוצאות בדמות ריפוי מהיר של כאביהם, אך הם אינם הרוב. הרוב ישכחו מהזרע שנטמן ורק לאחר תקופה של חודשים או שנים יזכרו בו שוב. אז אולי הקרקע תתאים יותר לגידול, ינוכשו העשבים השוטים סביב ותפרס השקיה סדירה. בקיעת הניצן תסמן את תחילת התהליך. אז אולי יחזרו לספר של ד"ר סארנו, אולי אפילו יחפשו עזרה מקצועית ממני או מאחרים. כיצד הדבר הקטן והשברירי הזה אמור לגדול להיות עץ? האמונה, התקווה והתעוזה ינחו להמשיך במלאכה. הכאבים ישככו וכך הניצן יקבל עוד ועוד הזנה, יגדל ויתחזק.

אם הרעיון של ריפוי כאב כרוני דרך ידע ועבודה עם רגשות ומחשבות קורץ לכם, ואתם חושבים שאתם מסוגלים לעבור תהליך כזה – אל תחכו. התחילו להשקות את הזרע כבר היום, והוא עוד יתפתח לשתיל ולעץ, יתכן שמהר ממה שצפיתם. גם לאחר שנים רבות של כאב כרוני יכול להתחולל שינוי מהיר. הכל מתחיל בתודעה. אם אתם זקוקים לליווי – אני אוכל להיות שם עבורכם. אם הזרע טרם נטמן – מוזמנים לקרוא באתר ולבדוק את הרעיון מאחורי TMS. אולי הקרקע שלכם כבר מוכנה לזריעה.

ט"ו בשבט שמח, ושתמיד נהיה בצמיחה ובהתפתחות!