תגית: ריפוי

לפני שעברנו לבנימינה בדקנו פעמיים את הבית שלבסוף בחרנו לגור בו, שתיהן בשבתות. כאשר עברנו לגור בו גילינו לתדהמתנו שאנחנו נמצאים פחות ממאה מטר קו אוירי מפסי הרכבת. היה קשה לפספס את שאון הרכבת לפחות ארבע פעמים בשעה, וגם כפעמיים בשעה בלילה, מה שכמובן לא שמענו בשבתות כשבדקנו את הבית. לא ידענו איך נסתדר עם זה, אך אמרו לנו שנתרגל. איכשהו זה אכן קרה, ולמרות שעדיין שמענו אותה, תוך כחודשיים היא כבר לא הפריעה לנו. כעת היו לנו כשלושה חודשים של שקט מרכבת בשל מגיפת הקורונה. היום כשהיא חזרה (וגם עשתה כמה "אימונים" בשבוע האחרון) אנחנו שוב שומעים אותה היטב והיא שוב מפריעה, אם כי פחות מהתחלת מגורינו כאן.

בדומה לרעש של רכבת גם כאב הוא מטרד שמופיע בלי שצפית או ביקשת אותו. לו היינו ממשיכים לבכות על כך שאנחנו גרים על יד פסי הרכבת וכל פעם שהיא עוברת היינו מקללים אותה ואת היותנו שם, יתכן והרעש היה ממשיך להפריע לנו. אנחנו בחרנו להמשיך בחיינו והמטרד חדל מלהטריד. כך קורה גם עם כאב. אם אנחנו בוחרים לתת לו תשומת לב ומשמעות (וכאן חשוב לציין כי כל כאב ראוי שיבדק רפואית לשלילת בעיה מסוכנת) הוא ישאר איתנו עוד זמן רב. אם הכאב נגרם לנו כתוצאה מאי צדק (כמו תאונת דרכים שלא באשמתנו) ואנחנו צריכים להוכיח את צדקתנו במשפט – הוא ימשיך להפריע לנו. ככל שנחזק מסלולים עצביים של כאב במח ע"י תגובות רגשיות (למשל חרדה) ומחשבות שליליות (למשל "אני גורם לעצמי לנזק") כשמגיע הכאב – גובר סיכוי הכאב להתמיד. אם ננסה להמנע מכאב – הוא יכאב יותר כאשר יופיע. איני אומר שצריך להתעלם מכל כאב שמגיע. סך הכל מטרת הכאב היא להגן עלינו. עם זאת, רבות מהתראות ההגנה הללו הינן התראות שווא, ואינן מסמלות סכנה אמיתית. הדבר נכון על אחת כמה וכמה בכאב כרוני, שהוא כבר בעיה של המח ולא של האיבר הכואב.

בריפוי כאב כרוני המטופל לומד להכיר את הכאב בצורה אחרת. אם לא יתייחס אליו כאויב אלא כחלק מהחיים ויכיר עוד נדבכים שלו – הוא יפריע לו פחות. אם יגיב אליו אחרת – ישתנו מסלולים במח והוא יחלש. איני אומר שצריך לחיות עם הכאב, אלא שאם לא ניתן לו שליטה עלינו – הוא ישכך ויעלם. בתחילת מגיפת הקורונה לא שמתי לב שהרכבת כבר לא נוסעת למשך תקופה. רק לאחר כמה זמן זה עלה בראשי. כך גם עם כאב – כאשר הוא נעלם בתהליך העבודה, רוב המטופלים לא שמים לב לכך אלא רק לאחר ימים רבים. כאשר אני אומר למטופלים בתחילת התהליך שכאביהם יחלפו בלי שישימו לב, הם מגחכים, אבל לרוב זה בדיוק מה שקורה.

הרכבת אמנם חזרה לעבוד ולהרעיש, אך זה כבר לא כמו פעם. והנה, מחר אני אפילו משתמש בה לנסיעה למכון הכאב ברמב"ם, מה שיחסוך לי נסיעה חיפושי חניה מיותרים. גם כשהכאב עובר, הוא נוטה לחזור. כשהוא חוזר תפקידו להסב את תשומת לבנו למשהו שקורה בחיינו. הוא יכול להופיע בנסיבות של "התכופפות לא נכונה" או כי במהלך משחק כדורסל, אבל לאחר שעברנו התהליך, אנחנו מבינים כי הסיבה להופעתו היא יותר מורכבת מפעולה זו או אחרת. חזרת הכאב יכולה להיות לנו לעזר, ולהזכיר לנו שאנחנו זקוקים לעצירה ולבחינה מחדש אם הכיוון שאנחנו צועדים בו הוא אכן הנכון עבורנו.

למידע נוסף על התהליך לריפוי כאב כרוני מוזמנים לפנות אליי בטלפון, מייל או בדף יצירת הקשר.

חג הפסח בעיצומו. כולנו ספונים בביתנו בשל וירוס הקורונה. סיפור חג הפסח מתמקד ביציאה מעבדות לחירות, אך נדמה בימים אלה שחירותנו אבדה. איננו יכולים להתרחק מביתנו ומוטלות עלינו מגבלות נוספות. האם חזרנו להיות עבדים?

כל המגבלות שמוטלות עלינו בימים אלה מקורן בחוץ, אולם המגבלות שאנחנו מטילים על עצמנו מדי יום ביומו, בלי קשר לוירוס הקורונה, מקורן בתוכנו – במיינד (mind – שניתן לתרגם באופן לא מושלם ל"תודעה"). הוא ה"פרעה" שלנו. דוגמאות מהחיים: "אילו רק היה לי… הייתי עושה…", "זה גדול עליי", "זה לא הזמן המתאים", "אחרי החג אתחיל דיאטה…". אנחנו חיים בכלא פנימי של המיינד, ומתמודדים עם "הורה פנימי" שלא מאפשר לנו לשנות הרגלים או את המציאות הפנימית והחיצונית של חיינו.

כאב כרוני הוא סוג של הרגל של המח. יכול להיות שהכאב התחיל מפציעה או סתם התעוררנו איתו ביום בהיר אחד. תחילה אולי היתה לו הצדקה, יתכן ותפקידו היה להגן עלינו מנזק. כאשר כאב נמשך מעבר לזמן הצפוי להחלמה, הוא כבר הופך להרגל, ואין לו שום תפקיד אבולוציוני להגן עלינו. אף אחד הסובל מכאב כרוני לא מעוניין בו, כפי שאף אחד הסובל מאכילת יתר או עישון לא באמת מעוניין להמשיך באותו הרגל. כאב כרוני נוצר מריגוש יתר של המח ומהתקבעות מסלולים עצביים הקושרים פעולות שאינן אמורות להכאיב לכאב.

רבים מהאנשים הסובלים מכאב כרוני חיים עם מוגבלות פיזית המשבשת ומצמצמת את חייהם. הם נמנעים מפעולות שעלולות לעורר כאב. הרופאים אומרים להם שהם צריכים ללמוד לחיות עם הכאב. הם נכנסים למלכודת שאין להם דרך לצאת ממנה – התרופות לא מרפאות, הניתוחים מסוכנים (וגם לרוב לא מועילים לאורך זמן) והרופאים ניצבים חסרי אונים מולם. תקוותם לאט לאט אובדת.

עם זאת, בכל אחד מאיתנו יש גם "משה", קול פנימי, שיודע שאותו "פרעה", המיינד כאמור, שהחזיק אותנו בעבדות, יכול גם לשחרר אותנו ממנה. "משה" שבתוכנו הוא גם ספקן ומגמגם, אך עלינו להקשיב לו וללכת אחריו. על הסובלים מכאב כרוני לקרוא תיגר על אותו "פרעה" ולצאת לחופשי. ד"ר ג'ון סארנו, רופא שיקום אמריקאי, העיר עם התיאוריה שלו את "משה" בעשרות אלפי סובלים מכאב כרוני בעולם. אלה הגיעו בזכותו לריפוי מלא של כאביהם. כל הנדרש לצורך ריפוי, כך גילו, הוא שחרור מכבלי המיינד ושינוי דפוסי החשיבה. נכון, גם לאחר השחרור עדיין "פרעה" יכול לשנות את דעתו, אך ברגע ש"חציתם את ים סוף" דרככם לריפוי מובטחת (ואפילו אין צורך ב-40 שנה במדבר…).

לעוד פרטים על כיצד ניתן להרפא מכאב כרוני אתם מוזמנים לפנות אליי בטלפון, במייל, בפייסבוק או בדף יצירת הקשר.

השבוע חגגנו את ט"ו בשבט בו נהוג לצאת לנטיעות. לעתים אנו שוכחים כי כל עץ היה פעם זרע ושתיל קטן. אם נכחתם בהרצאותיי, גלשתם באתר או קראתם את ספריו של ד"ר ג'ון סארנו כנראה שנטמן זרע במוחכם. מנסיוני אני רואה כי לזרעים מסוג זה לוקח לעתים זמן רב לנבוט. הסיבות מגוונות –  הקרקע אינה פוריה, זהו לא הזמן הנכון לנטיעה או שאין עדיין נסיון או בטחון בגידול עצים. יתכן והזרע נטמן בעונה הלא נכונה, יתכן ונטמן ליד עץ או צמח אחר ש"לוקח לו" את כל ההזנה, יתכן שהיינו צריכים קודם כל להנביטו בנפרד טרם שתילתו או שפשוט בחרנו לא להשקותו כעת. לא חשוב מהי הסיבה – כדאי להניח את הביקורת העצמית בצד.

כשמבשילים התנאים

החדשות הטובות הן שהזרע כבר נטמן, ולרוב ישאר שם במוחכם. גם אם הרעיון של ד"ר סארנו נשמע מעניין ונכון בפעם הראשונה הריפוי מכאב ירגיש עוד רחוק. לעתים, בשלב הראשון של הטמנתו בקרקע תרגישו שהוא לא נכון עבורכם, אלא עבור מישהו אחר שאתם מכירים. יהיו כאלה שמיד ישקו את הזרע ויזכו לתוצאות בדמות ריפוי מהיר של כאביהם, אך הם אינם הרוב. הרוב ישכחו מהזרע שנטמן ורק לאחר תקופה של חודשים או שנים יזכרו בו שוב. אז אולי הקרקע תתאים יותר לגידול, ינוכשו העשבים השוטים סביב ותפרס השקיה סדירה. בקיעת הניצן תסמן את תחילת התהליך. אז אולי יחזרו לספר של ד"ר סארנו, אולי אפילו יחפשו עזרה מקצועית ממני או מאחרים. כיצד הדבר הקטן והשברירי הזה אמור לגדול להיות עץ? האמונה, התקווה והתעוזה ינחו להמשיך במלאכה. הכאבים ישככו וכך הניצן יקבל עוד ועוד הזנה, יגדל ויתחזק.

אם הרעיון של ריפוי כאב כרוני דרך ידע ועבודה עם רגשות ומחשבות קורץ לכם, ואתם חושבים שאתם מסוגלים לעבור תהליך כזה – אל תחכו. התחילו להשקות את הזרע כבר היום, והוא עוד יתפתח לשתיל ולעץ, יתכן שמהר ממה שצפיתם. גם לאחר שנים רבות של כאב כרוני יכול להתחולל שינוי מהיר. הכל מתחיל בתודעה. אם אתם זקוקים לליווי – אני אוכל להיות שם עבורכם. אם הזרע טרם נטמן – מוזמנים לקרוא באתר ולבדוק את הרעיון מאחורי TMS. אולי הקרקע שלכם כבר מוכנה לזריעה.

ט"ו בשבט שמח, ושתמיד נהיה בצמיחה ובהתפתחות!

"יש לך כאב כרוני, הוא לא ייעלם, אז אתה צריך ללמוד לחיות איתו"

משפט זה בנוסח כזה או אחר, או אפילו שלא נאמר מפורשות אלא נרמז מאחורי המלל, מוכר מאוד לסובלים מכאב כרוני. היום סבורים חלק מהרופאים כי כאב כרוני היא מחלה בפני עצמה. מחלה רפואית (disease) מוגדרת על ידי קיום של שינויים פתולוגים בגוף. רוצים להגדיר כאב כרוני כמחלה כי היא יוצרת שינויים במח. טענתי היא כי כאב גם בצורתו הכרונית הוא עדיין תסמין. הוא עדיין התראה (שגויה) של המח שמשהו לא מתנהל כשורה. להגדיר כאב כרוני כמחלה דומה להגדרת שיעול כרוני כמחלה. שיעול הוא תסמין וצריך לברר את הסיבה לו. כאשר מגדירים כאב כרוני כמחלה (כרונית), אנחנו הרופאים מנסים לדכא את התסמין במקום למצוא ולטפל בשורש שלו

כבר כמעט לא מרפאים מחלות

אנחנו נמצאים בעידן של מחלות כרוניות, מחלות שלא ניתן להחלים מהן. יש הטוענים כי זה קשור לתוחלת החיים אליה הגיע האדם המודרני. יש שיגידו כי זה קשור לגורמים סביבתיים כמו מזהמים למיניהם. אחרים יטענו כי זה קשור לתעשיית התרופות שמרוויחה מכרוניות, ועל כן מגדירה תסמינים כמחלות. עם זאת, אין החולקים על כך שהרפואה כיום מטפלת ביותר מחלות כרוניות מאי פעם, לדוגמא: סוכרת, מחלת ריאות חסימתית כרונית, אסתמה, סינוסיטיס כרונית, מחלת החזר קיבתי-ושטי (רפלוקס), מחלות אוטואימוניות כמו זאבת (לופוס), ספחת (פסוריאזיס) ומחלת קרוהן. לרבים מהמחלות הללו יש טיפולים יעילים, אך אלה רק ישמרו את המחלה לא פעילה, ולא ירפאו אותה. הרופאים, אם להודות על האמת, אינם מרפאים רבות מן המחלות כיום, אלא "מנהלים" אותן.

אין לנו תרופות מספיק טובות

כך הוא המצב גם בכאב כרוני – הרופא עוזר למטופל "לחיות עם הכאב", מתוך השלמה שהכאב הוא שם כדי להשאר. בניגוד למחלות כרוניות אחרות, בכאב כרוני אין לנו תרופות יעילות במיוחד. התרופות המוצלחות ביותר הן אלה העובדות על המח (שהוא כאמור מקור הכאב הכרוני) – סימבלטה, ליריקה, אלטרול וכמובן קנביס, אלא שלכל אלה יש תופעות לוואי ויעילות מוגבלת. הן אינן מרפאות, אלא רק מדכאות את הכאב או מפחיתות את הצימוד שלו לסבל. בהפסקתן הכאב יחזור ואף יחמיר. שאר התרופות, בעיקר אלה ממשפחת האופיאטים (מורפיום ודומיו) כלל לא נועדו לכאב כרוני, והן יכולות אף להחמיר אותו בשימוש ממושך.

גם רוב הטיפול הפסיכולוגי סביב כאב נועד כדי שהמטופל יחיה יותר טוב עם הכאב שלו. טיפול קוגנטיבי-התנהגותי (CBT) בכאב כרוני, למשל, נועד לשנות את ההתנהגויות והמחשבות סביב הכאב. בעוד במחקרים הוא מראה כי הוא מגביר את התפקוד, לרוב הוא לבדו אינו משנה משמעותית את רמת הכאב. טיפול בקבלה ומחויבות (ACT) בכאב כרוני נועד לבחון את הערכים החשובים למטופל ולערער על ערבוב הזהויות של האדם עם הכאב. דוגמא לשאלה שעשוי מטופל להשאל בטיפול זה – "נניח שהכאב כאן להשאר, איך תרצה להמשיך את חייך? מה חשוב לך?" זוהי אכן שאלה מאוד חשובה, שעשויה לגרום להפסקת המלחמה בכאב ולפקיחת עיניים לדברים שמעבר. עם זאת, התהליך לא בהכרח יפחית או יפסיק את הכאב, אלא בעיקר יעודד חזרה לתפקוד. חזרה לתפקוד היא חשובה ומבורכת ולעתים היא אף ההתחלה של השינוי, אך בשורה התחתונה כולם רוצים לחיות ללא כאב.

כאב כרוני הוא בר-ריפוי

כאב כרוני הוא אינו גזירת גורל, ולא צריכים לחיות איתו ולמות איתו. הוא תסמין (ולא מחלה) שעומדת מאחוריו סיבה – הווצרות מסלולים עצביים במח. כפי שהוא נוצר, כך ניתן בדרך ההפוכה לרפא אותו. לכולנו יש "ארון תרופות" רחב בתוך המח. המח מפריש חומרים משככי כאבים וחומרים המייצרים עונג והנאה. המח גם יודע היטב לדכא אותות מהגוף כאשר הוא סבור שהם אינם רלבנטים להשרדותנו. כל שעלינו לעשות הוא למצוא את המפתח ל"ארון" – לתרגל את המח לייצר חומרים אלה וללמד אותו אלו אותות רלבנטים ואלו לא. תהליך זה עלול לקחת זמן, אך לאחר ה"תכנות מחדש" נוכל להתחיל חיים חדשים ללא כאב. גם אם יופיע הכאב בהמשך לא נעמוד מולו חסרי אונים, כי ה"תרופה" כבר זמינה אצלנו לשימוש מיידי.

הימנעות היא אחד מהמרכיבים המשמעותיים בהפיכת כאב לכרוני. כבר תואר בפוסט קודם כיצד מחשבות שעולות בעקבות כאב מובילות לפיתוח אסטרטגיה כיצד להמנע ממנו. אנחנו מחפשים את התנוחה הנכונה לעמוד או לשבת, הדרך הנכונה ללכת, איזה נעליים לקנות, איך להתכופף בצורה שלא תכאב, איך לשכב במיטה ואיך לקום ממנה, איזה מתיחות צריך לעשות ומתי, באיזה אמצעים אורתופדים להעזר (מדרסים, חגורות גב, ברכיות), מה לאכול או לא לאכול ועוד. ישנן אינספור דרכים להמנע מלעורר כאב, אך האם כל אלה יעילות? התשובה היא שלילית במרבית המקרים. דווקא המטופלים שנמנעים כבר שנים – מצבם לא הולך ומשתפר, ואף להפך.

בעוד שלהימנעות ככלל יש מרכיב השרדותי-אבולוציוני, הימנעות המתרחשת במטופלים עם כאב כרוני היא לרוב בעלת פוטנציאל נזק. זה מתחיל בהימנעות קטנה, הכאב מתמשך ואז הסובל "ינפה" עוד ועוד פעילויות שמסבות לו הנאה החוצה מחייו – הרמת הילדים כבר לא באה בחשבון, כבר לא יוצאים עם חברים כי אולי יתפרץ כאב, נמנעים ממזונות שעלולים לעורר את המיגרנה, ולא יוצאים לטיול כי אולי לא יצליחו לסיים אותו על הרגליים. לאט לאט חייו של הסובל מכאב כרוני מצטמצמים עוד ועוד.

וליין ולינטון (Vlaeyen & Linton, 2000) תיארו את "מעגל הפחד-הימנעות". במעגל זה טריגר כואב מעורר חווית כאב. הסובל מהכאב עושה לו קטסטרופיזציה (חשיבה על תרחישים גרועים במיוחד, למשל "הגב שלי מתפרק" או "יכול להיות שלעולם לא אחזור לתפקוד מלא"), זו בתורה גורמת לתגובת פחד ("אני פוגע בעצמי"), הפחד גורם להימנעות ("אפסיק להרים דברים כבדים") ולעוררות יתר (גם התכופפות קלה שלא היתה מכאיבה פעם כעת מכאיבה), אלה מובילים לניוון מאי שימוש, לדכאון ולמוגבלות שבפידבק שלילי רק מגבירים עוד יותר את הכאב, וחוזר חלילה. פחד מתנועה נקרא בעגה המקצועית קינזיופוביה ובמחקרים רבים על כאב גב תחתון קינזיופוביה מנבאת את רמת המוגבלות של כאב הגב וכן את סיכויי הפיכתו לכרוני (למשל Swinkels-Meewisse, 2006).

כשמערכת העצבים בדריכות תמידית

עוררות יתר או דריכות יתר (hypervigilance) היא תוצאה של הימנעות וגם גורמת להימנעות. נניח ואדם סובל מאוד מרעש, והוא מחליט לגור בבית שקט, אטום לרחשי החוץ, עם מזגן שקט, אשה שקטה וילדים שקטים. אם בבית כזה נופל עט מהשולחן זה יעורר בו תגובת בהלה, מה שלא היה קורה כלל לו אותו עט היה נופל בבית רגיל. גם אם יבחר לצאת מביתו השקט, רעשי הכביש והאנשים סביב יהיו פחות נסבלים. ההימנעות שלו מרעש גרמה לו להיות רגיש יותר גם לרעשים הקטנים ביותר. זה בתורו יכול לגרום לאדם ליותר הימנעות, למשל להמנע מלהניח עטים על השולחן ולהסתגר בבית.

כך קורה גם בכאב – אם אדם ינסה לחיות חיים "סטריליים" מכאב וימנע מכל מה שעלול לגרום לכאב, אזי עלול לקרות דווקא הדבר ההפוך – כל גירוי קל שלא אמור להכאיב – יכאיב לו. הסיבה לכך היא כפולה – גם הסביבה ה"סטרילית" מכאב מדגישה כל תחושה שעלולה להתפתח לכאב (כדוגמת העט שנפל שלרוב האדם לא היה מתרגש ממנו), ושנית – הפחד מהכאב שיגיע גורם לאדם להיות יותר ערני לתחושות הגוף שלו, וכך מגביר אותן. מדי שניה יש המון מסרים המגיעים למח מהגוף, ואילו המח מסנן את אלה החשובים מול אלה שכלל לא יעלו למודעות. ציפייה לסכנה (או במילים אחרות – דריכות) "מרחיבה את חרירי המסננת", וכך מורידה את סף הכאב.

עימות עם הטריגרים לכאב

חלק בלתי נפרד מתהליך טיפול בכאב כרוני הוא עימות עם הטריגרים לכאב- אותם דברים שאנחנו סבורים שמעוררים אצלנו כאב, אם קיימים כאלה. טיפול התנהגותי שכזה חייב להיות מלווה ע"י תהליך מקביל של שינוי תפיסתי על משמעות הכאב והפחתת הפחד (שיתוארו בפוסטים בעתיד). למשל, אם אדם חושש מהתכופפות או הרמת משא כבד, חלק מהטיפול יהיה הרמה משאות מהרצפה בהתכופפות מהמותן. אם אשה חוששת לאכול שוקולד (ממנו נהנתה מאוד בעבר) כדי לא לעורר מיגרנה, חלק מהטיפול יהיה אכילת שוקולד. ההצלחה הראשונית תהיה קודם כל העימות עם אותם טריגרים שוב ושוב, לא חשוב כמה כאב יצוץ במהלכם או לאחריהם. לעתים קרובות המתנסים בעימות עם הטריגרים מופתעים לטובה. למשל, אדם שכאבי הרגליים שלו הוחמרו באופן קבוע לאחר הליכה של חמש דקות עודד להמשיך ללכת גם לאחר שהוחמר הכאב תוך חיזוק כי הוא אינו מזיק לעצמו. למרבה הפתעתו, הוא שם לב שהכאב שב לרמתו הבסיסית כמו במנוחה לאחר עשר דקות של הליכה ונשאר באותה רמה גם כשהמשיך ללכת עוד. לולא היה מעז והולך מעבר לחמש הדקות הללו הוא מעולם לא היה יודע את זה.

למרבה המזל, ניתן לצאת מאותו מעגל פחד-הימנעות שתואר קודם (ראו את צידו הימני). אם נפחית את רמת הפחד והקטסטרופיזציה סביב הכאב ונתעמת עם הטריגרים, המח יבין שאין סכנה ממשית, הוא יפסיק להדליק את נורות האזהרה, וכך בהדרגה הכאב יפחת ויעלם.