הגבול בין מציאות לדמיון

לפני כחודש ישבנו אני ואשתי בבית של זוג חברים. הם הציעו שנתנסה במכשיר מציאות מדומה (VR) שיש להם בבית. אני לא חובב טכנולוגיה גדול (בכל זאת בחרתי לעסוק במקצוע שהוא מאוד low tech), אבל אשתי התלהבה והתנסתה, ולבסוף שוכנעתי להתנסות אחריה. הם העלו משחק שאפשר לנו לטעום מהטכנולוגיה הזו. אשתי עטתה מסיכה שכיסתה את העיניים והאוזניים ואחזה בשני מוטות פלסטיק. בהנחיית החברים היא עשתה כמה תנועות ואז נעצרה קפואה בעוד הם צוחקים מהצד, ואומרים לה שהיא יכולה להפסיק. לאחר מכן שוכנעתי הגיע תורי. לאחר שעטיתי את המסיכה ניצב לפניי רחוב. החברים הדריכו אותי להסתובב ולעלות במעלית המדומה שניצבה מולי לקומה עליונה. לחצתי באויר על הכפתור והמעלית עלתה מעלה. כשנפתחה המעלית הייתי בקצה גורד שחקים כשלפניי רק קרש קפיצה צר כמו של מקפצת גובה בבריכה. מסביב היו גורדי שחקים נוספים, מולי עפו ציפורים וריחף מסוק, וכשהבטתי מטה ראיתי מכוניות נוסעות בכביש. הלכתי בצעדים מדודים כפסע מקצה הקרש ונעצרתי. למרות שידעתי שאני דורך על רצפה, נשארתי לעמוד שם דום, לבי פעם בחוזקה והתחלתי להזיע. נזכרתי בסיטואציה אמיתית שהייתי בה בפיליפינים ועמדתי בקצה צוק גבוה מעל הים. אז לאחר השתהות רבה לבסוף קפצתי, ואילו הפעם זה לא נראה כל כך בטוח. חשבתי לעצמי שהפעם לא תהיה ההנאה של המפגש עם המים, ואולי אף אתרסק על הכביש.

לאחר כ-5 דקות של עמידה כזו באמצע חדר החלטתי ללכת בצעדים קטנטנים עד סוף הקרש. למזלי, המכשיר תפס את צעדי כגדולים יותר והפיל את דמותי הוירטואלית באיטיות וברכות על רגליי למטה. עשיתי את זה ונשארתי בחיים. חששותיי לא התממשו.

בחלק מהאנשים שסובלים מכאב כרוני פעולות מסוימות נתפסות כבלתי אפשריות. דברים שהם נהנו מהם פעם נשארים נחלת העבר. הם בטוחים שלעולם לא יצליחו לרקוד שוב, לטייל או אפילו להתכופף או להרים את הזרוע מעבר ל-90 מעלות. כאשר כאב הוא נוציפלסטי (כלומר נוצר במח ולא תוצר של בעיה מבנית בגוף) גם דמיון הפעולה או צפיה בפעולה ע"י מישהו אחר – עלולים לגרום לכאב. כפי שעמידה מדומה על קרש קפיצה במעלה גורד שחקים יכולה להעלות דופק ולגרום להזעה, גם דמיון של הרמת הזרוע יכולה לעורר כאב כתף. הזיעה ודפיקות הלב כמו גם הכאב אינם מדומיינים בכלל – הם אמיתיים ונחווים בגוף. הם תגובה אמיתית לדבר שאינו אמיתי. המח מנסה להגן עלינו ע"י הגברת קצב הלב או יצירת כאב, אך למעשה ההגנה אינה נדרשת.

ברב רובם של הסובלים מכאב כרוני תזוזה של איבר לא תסב שום נזק, בדיוק כמו "נפילה" מקרש קפיצה מדומה. עם זאת, המח למד להזהר מתגובות קודמות (רגשיות, קוגניטיביות והתנהגותיות) לאירועים דומים וכדי למנוע נזק צפוי הוא יתריע בכאב. לעתים ההתרעה תבוא באיחור ניכר (למשל יום לאחר מכן), אך הזכרון של "פעולה -> כאב" יישמר. בפידבק שלילי זה – הסיכוי לבצע פעולה זו בעתיד יקטן.

כיצד משנים את דפוס הפחד ומפחיתים כאב?

  1. נסיונות קטנים וסקרנות – אני "נפלתי" מהקרש בטעות לאחר הליכה זהירה בצעדים קטנטנים. זה קרה כשהבנתי שאני לא מתכוון לקפוץ או לצעוד בגאון קדימה. הייתי סקרן מה יקרה אם אלך עד לקצה הקרש. אם הייתי נמנע שוב ושוב דפוס הפחד היה משתמר. לעומת זאת, סקרנות ונסיון הם נוגדי פחד. שאלו את עצמכם "מעניין מה יקרה אם…". נכון, עשיתם את זה כבר הרבה פעמים לפני כן, אך אולי הפעם זה יהיה אחרת. נסו להגיע לנקודת הכאב ואז לחזור לתנוחה שבה לא כואב. חזרו על כך מספר פעמים. התעניינו בתגובות שלכם במקום לשפוט את עצמכם או להכנס לתסכול או לפחד. זוהי התחלה של שינוי.
  2. מצאו הוכחות לכך שאין סכנה לנזק – לאחר שאני "נפלתי" ב-VR, אשתי עטתה את המסכה וניסתה שוב. אמרתי לה שתסתכל על כפות הרגליים שלה. במשחק הזה לא יכולת לראות את כפות הרגליים שלך. רק אז המח שלה קלט שזה לא אמיתי והיא יכלה לעשות את הצעד הנוסף ו"ליפול". אני מציע לחפש מקומות בהם המח כושל, דברים שבהסתכלות יותר רציונלית אינם נראים הגיוניים. דוגמא שכיחה היא שאדם בפעילות גופנית אינו סובל מכאב גב, אך דווקא בשכיבה במיטה כן. האם ניתן להאשים את פריצת הדיסק? זה לא הגיוני שזו תכאב יותר בשכיבה לעומת ריצה כי בשכיבה מופעל על הדיסק פחות לחץ. דוגמא נוספת היא אדם שכואבת לו הבטן בארץ, ואילו בחו"ל הוא יכול לאכול מאכלים "אסורים" ללא כל בעיה. גם כאן הבעיה איננה באוכל או במערכת העיכול, אלא במח.
  3. התאמנו בדמיון – מהי בעצם מציאות מדומה? אותי לימדו שיש מציאות ויש דמיון ויש קו גבול שמפריד ביניהם. בעיני המח גבול זה הוא מטושטש ביותר. מה שאתם מדמיינים מבחינת המח קורה במציאות, ולכן כדאי להתאמן בדמיון בדברים שנמנעתם מהם עד כה כהכנה למציאות. כך מתאמנים גם ספורטאים לפני משחק או קרב. למעשה אפילו ניתן לפתח שרירים מאימון בדמיון. במחקר שבו הציגו למטופלים עם כאב גב את עצמם מאחור רק עם שרירי גב וכתפיים מפותחים הרבה יותר – אלו ש"זרמו" עם הדימוי הצליחו להרים משא (אמיתי) כבד משמעותית ממה שיכלו להרים ללא ההצגה הכוזבת. כלומר, הדמיון שלנו יכול לתת לנו כח ולהפחית פחד וגם כאב. מחקרי כאב פנטום (כאשר גפה אחת נכרתה ויש חווית כאב מהחלק החסר) עם שימוש במראה הם דוגמא נוספת לכח הדמיון. כאשר הגעתם לבצע פעולות בדמיון בצורה בטוחה וטובה – תוכלו לעבור בהדרגה לביצוען במציאות.

כבר היום משתמשים ב-VR לשימושים רפואיים שונים, ובעיקר לשיקום, אך התחום עדיין בעיקרו מחקרי. אני מאמין שבעתיד יצוצו יותר ויותר טיפולים ב-VR גם לכאב. בינתיים נוכל להשתמש בדמיון שלנו. חשוב לזכור שהמציאות תמיד עוברת את המסננת של החושים שלנו, והיא מתגוונת ומשתנה לפי רגשות. אם נהיה יותר פתוחים, סקרנים ובטוחים – אולי נוכל לגלות מציאות אחרת ממה שהכרנו, אפילו כשמדובר בגוף שלנו.

תגובה אחת בנושא “הגבול בין מציאות לדמיון”

  1. מדהים דוק' כל כך נכון לגבי בכל אופן… כשאני סובלת מכאב חזק אני משתמשת בדמיון שלי לשכך אותו… לא תמיד זה מצליח אבל תמיד עוזר ולו במעט..שאפו .. אתה תמיד חושב מחוץ לקופסה וכך לימדת אותי לחשוב..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.