"בעיות עיקשות תמיד דורשות שינוי פרדיגמה"
Jamelle D. Sanders
בשנת 1847 גילה ד"ר איגנס פיליפ זמלווייס, רופא הונגרי צעיר שעבד בוינה, תגלית מהפכנית. הוא שם לב שהתמותה בקרב נשים שיולדו במחלקת אחיות נמוכה משמעותית לעומת נשים שיולדו במחלקתו על ידי רופאים וסטודנטים לרפואה. התקופה היתה שונה – תמותת יולדות היתה בשגרה, וטרם ידעו על קיומם של חיידקים. הדעה הרווחת אז היתה שמחלות מגיעות מ"מיאזמה" – "אויר רע". ד"ר זמלווייס הבין כי ההבדל המרכזי בין המחלקות היה שהאחיות היו במחלקתן כל העת, ואילו הרופאים והסטודנטים חזרו מניתוחים ומדיסקציות של גופות. ד"ר זמלווייס הסיק את המסקנה שחומר על ידיהם של הרופאים הוא זה שגורם למחלה, וציווה על שתי המחלקות לשטוף ידיים לפני לידות. תמותת היולדות בשתי המחלקות ירדה באופן דרמטי. הוא פרסם את ממצאיו שהיו בגדר מהפכניים באותה תקופה, אך לא היה לו הסבר מדעי מספק מדוע שטיפת ידיים עובדת. קהילת הרופאים באירופה ובארה"ב סירבו לקבל את ממצאיו. בחלק מן המקומות, רופאים אוימו כי אם ישטפו ידיים הם יוחרמו מהקהילה הרפואית. בבסיס הסירוב לקבל את התיאוריה החדשה עמד הסבר פיזיולוגי מקובל אחר באותה תקופה, אך למעשה בעיקר עמד הקושי האנושי לשנות פרדיגמות. ד"ר זמלווייס הוקע מהקהילה הרפואית, וסיים את ימיו בבית חולים פסיכיאטרי. כעשרים שנה לאחר מותו התגלו החיידקים, ורק כמאה שנה לאחר מותו החלו ליישם באופן נרחב את מה שגילה.
בשנת 1986 פרסם ד"ר ג'ון סארנו את ספרו הראשון Mind Over Back Pain (לא תורגם לעברית). הוא זכה לתהילה מפי רבים, ואף הביא לריפוי אנשים דרך קריאת הספר בלבד. הקולגות שלו, לעומת זאת, לא פרגנו כלל וכלל. תגליתו המרעישה כי מרבית כאבי הגב (ובהמשך הוכללו גם כאבים נוספים) קשורים לרגשות עזים המודחקים בתת-המודע לא שינתה דבר בטיפול הרפואי המקובל בכאבי גב. התיאוריה סתרה את מה שחלק עדיין סוברים – כי מקור רב כאבי הגב הוא בשינויים ניווניים בעמוד השדרה. המוגבלות עקב כאב גב כרוני כבר היתה בעליה בשלב זה, ולא היו (ועדיין אין) פתרונות טובים למגיפה הזו. מבקריו של ד"ר סארנו טענו כי התיאוריה שלו לא מגובה במחקר ועל כן לא ניתן להתייחס אליה ברצינות. ד"ר סארנו אכן מיעט בפרסומים. לעומת זאת, רבים מן הטיפולים האחרים בכאבי גב גם הם לא מגובים במחקר תומך, או לכל היותר ידוע שהם לא מועילים יותר מפלצבו. גם כיום כאשר קיים גיבוי מחקרי לרעיונותיו של ד"ר סארנו, עדיין יש התעלמות של המערכת הרפואית מדרך ריפוי זו.
מהמאה ה-17 ועד ימינו
תגליותיו של ד"ר סארנו חותרות תחת הדעה הרווחת שגוף ונפש הן יישויות נפרדות. הפילוסוף רנה דקארט היה הראשון להגות את הרעיון הזה במאה ה-17, והגישה הדואליסטית שלו אומצה היטב ע"י הממסד. אם אדם סובל מכאבים גופניים, לרוב הוא יחפש לכך סיבה גופנית, וילך לרופא שיבדוק אותו ויטפל בגופו. לעומת זאת, אם אדם סובל ממצוקה נפשית מרבית הסיכויים כי לא יבחר לשתף אותה עם רופאו, אלא רק אם ישאל עליה ספציפית. אולי יפנה לפסיכולוג או פסיכיאטר, אך אלה לעתים קרובות לא ישאלו אותו על החוויה הגופנית שלו או יקשרו אותה לחוויה הנפשית. ניתן לומר כי הגישה הדואליסטית השפיעה על מגוון המקצועות שעוסקים בגוף ובנפש. בעוד רבים התריעו על בעיית ההפרדה (לדוגמא – ד"ר ג'ורג' אנגל, אבי המודל הביו-פסיכו-סוציאלי) אף אחד לא הביא אותה לפתרון יישומי המוני כמו ד"ר סארנו. בזכות ספריו והרצאותיו נרפאו עשרות אלפי מטופלים מכאבים כרוניים מסוגים שונים.
"לתת גב" לתיאוריה
ד"ר סארנו טען מאז ומתמיד כי ההוכחה לתיאוריה שהגה היא שאנשים רבים נרפאים בזכותה. כנראה שזה לא מספיק. כדי שתיאוריה מהפכנית עכשווית תהפוך להנחיות קליניות מקובלות, צריך כיום גוף מחקרי גדול (אך מי יממן אותו? כנראה שלא חברות התרופות) וצריכות לחלוף שנים רבות. אני מקווה שנראה את התיאוריה של ד"ר סארנו מיושמת ומקובלת בידי הקהילה הרפואית עוד בימינו אנו. בינתיים, אנחנו יכולים אחד-אחד להיות ההוכחה החיה שהתיאוריה של ד"ר סארנו עובדת. על מנת לחוות את הריפוי של ד"ר סארנו יש להתחיל באימוץ תפיסותיו. זהו צעד לא פשוט עבור חלק מן הסובלים מכאב, אך אלה המוכנים לצעוד בדרך זו עשויים לחוות שינוי עמוק שיתבטא לא רק בהפסקת הכאב, אלא גם בהתפתחות ובצמיחה אישיים.