כאב ולידה

אשתי ילדה במזל טוב לפני שבוע את ילדנו השלישי. היא התעוררה באמצע הלילה, אמרה שיש לה צירים, הזמנו חברה שתהיה עם הילדים, נסענו כחצי שעה ברכב לבית החולים כשהיא עם צירים, ותוך עשרים דקות מכניסתנו לבית החולים התינוק כבר הגיח לאויר העולם.

אני חוזר שש שנים אחורה לפני הלידה הראשונה שלה. זה היה קצת לפני שהתוודאתי לתיאוריה של ד"ר ג'ון סארנו על כאב. אנחנו בקורס הכנה ללידה בשיטה בשם היפנובירת'ינג (hypnobirthing) עם עוד כשבע זוגות, תהליך שארך חמישה מפגשים. המדריכה שרון מסבירה על תהליך הלידה, אבל ממעטת בהסברים על אנטומיה. היא מסבירה לנו שגוף האשה יודע איך ללדת והעובר יודע איך להוולד. היא נוסכת בנשים בטחון – "תסמכו על הגוף שלכן". היא מספרת לנו כמה חשובה תחושת המוגנות והשקט הפנימי בלידה, כיצד חתולות וחיות אחרות הולכות למקום חשוך ומוגן ויולדות שם.

היא גם אומרת לנו שיש נשים שיולדות כמעט ללא כאב. אבל רגע, שמענו כל כך הרבה סיפורי לידה נוראיים וזה ממש כואב, אמרו חלק מהזוגות. מעכשיו, אומרת שרון, תסכימו לשמוע רק סיפורי לידה טובים. היא לימדה אותנו הגברים כיצד לתת לנשים שלנו את תחושת המוגנות והשקט בלידה, ואת הנשים כיצד להרפות ולהקשיב לעצמן. מה ששרון עשתה, בהסתכלות אחורה, היה להפחית כמה שיותר את החשש ולספק תחושת מוגנות וודאות ויחד עמה גמישות לקראת הלידה. כל אלה חיוניים ביותר להפחתת כאב. בתנו הבכורה נולדה בלידה טבעית ארוכה. אני, המיילדת באיכילוב והדולה דאגנו כל הזמן להזכיר לאשתי כמה אנחנו מאמינים בה, וזה עשה את ההבדל.

אפירמציות של היפנובירת'ינג על המקרר שלנו

לקראת הלידה השניה למדנו שיטה שעוזרת בזמן הצירים. השיטה שימשה את אשתי בבית וברכב עד הלידה. למרות שהיו כאבים, השיטה הזו הקלה על אשתי משמעותית. אין ספק שיש משמעות לפעולה הפיזית המתבצעת בשיטה זו. עם זאת, אני מאמין שהאפשרות לעשות משהו אקטיבי בזמן ציר במקום לחכות בפחד שזה ייגמר או לציר הבא, היא החלק משמעותי בהקלה על הכאב והסבל. גם לידה זו הסתיימה באופן טבעי, והפעם גם מהיר.

והגענו ללידה השלישית. גם לקראתה אשתי התכוננה עם מדיטציות המזכירות לה שהיא יודעת איך ללדת ותומכות בהרפיה שלה. הפעם כשנסענו ברכב והיא מאחור היא נכנסה ל-zone שלה. למרות צירים תכופים היא היתה מרוכזת מאוד, עבדה עם השיטה ולא ממש הבינה כמעט את מה שאמרתי. בדיעבד היא תיארה שמעבר לשיטה שמה לב מתי הציר הגיע לשיא ומשם עודדה את עצמה שהמצב רק הולך ומשתפר. גם אני הייתי ב-zone ונסעתי רגוע מאוד למרות שידעתי שהיא בלידה מתקדמת. הרגענו אחד את השנייה. כשהגענו שוב תמכה בנו מיילדת נפלאה שאמרה לאשתי שהיא כבר עושה את זה, וכך הכל הסתיים במהירות שיא בילד שלישי שמצא את דרכו לעולם.

כאב של לידה וכאב כרוני הם מאוד שונים. הראשון הוא עם זמן קצוב ואילו השני נמשך כבר זמן רב. בראשון יש סיבה ברורה לכאב ומסמל דרך עם תגמול בסופה, ואילו בשני לרוב אין סיבה ברורה לכך שהכאב נמשך, ולכאורה אין בו שום תועלת או תגמול. עם זאת, ניתן להשוות אשה הסובלת מכאב כרוני לאשה הנכנסת ללידה, סובלת מכאבי צירים, וכל רגע בדריכות ובחשש מהציר הבא, כאשר היא לא יודעת באמת מתי הכל יסתיים. מה יכול לעזור לאותה אשה הסובלת מכאב כרוני לפי מה שכתבתי עד כה?

ברמה הכללית

בזמן הכאב

  1. להאמין בגוף שלה
  2. לדעת שזהו תהליך שלוקח זמן, אך יש לו סוף
  3. לדעת שהתהליך מקדם אותה אל משהו חדש וטוב
  1. להיות רגועה עם הכאב
  2. להפחית פחד
  3. להשתמש בכלים פרקטיים להתמודדות שמשאירים את השליטה בידיה

לידה הוא תהליך טבעי של הגוף, אך יש בו מידה של סיכון. בעבר נשים רבות היו מתות במהלך לידתן או לאחריה. אין ספק שהרפואה, ובעיקר השינוי בנושא ההגיינה תרמו רבות להפחתת התמותה בלידה. מכיוון שלידה יכולה לסכן את היולדת מובן שהליך הלידה כואב. כפי שכבר ציינתי בפוסטים קודמים – כאשר המח מזהה סכנה הוא יגיב בתסמיני אזהרה, בין השאר כאב. עם זאת, תחושת הסכנה מועצמת כאשר האשה נמצאת בסטרס או בפחד, וכך גם הכאב.

ומה לגבי הזרקה אפידורלית לשיכוך כאב? אם האשה נמצאת בסטרס ופחד, כך שלא מצליחה להרפות או לנוח והלידה נעצרת – הזרקה אפידורלית עשויה להיות התשובה. כמו בחיים גם בלידה הגמישות היא חשובה. אם תוכננה לידה טבעית, אך זו מתעכבת שעות מרובות והאשה עייפה וחוששת, אולי עדיף לשנות את התכנית. אני משווה זאת לנטילת תרופה משככת כאבים בכאב כרוני. ברור שהתרופה לא מרפאת שום דבר, אך היא נותנת מרגוע זמני וזמן לעבודה עצמית. אלה חשובים מאוד כאשר כח ההתמודדות נגמר. כמו הליכה עם קביים, נטילת תרופות היא לעתים שלב שתומך בריפוי ולא הפתרון הסופי לבעיה.

אז כעת יש לי עולל חמוד בבית עם שני אחים נוספים. אשתי האלופה עברה בגבורה את הלידה והשתחררנו עוד באותו היום מבית החולים. אמנם צאתם של התינוק ואחריו השיליה מבשרים את סופה של הלידה ולרב של הכאב, אך העניינים לא באמת מסתיימים כאן. בפוסט הבא אכתוב על השינויים המתרחשים לאחר בואו של התינוק לעולם, וכיצד זה מתקשר לכאב כרוני.

הימנעות, בעד או נגד?

הימנעות היא אחד מהמרכיבים המשמעותיים בהפיכת כאב לכרוני. כבר תואר בפוסט קודם כיצד מחשבות שעולות בעקבות כאב מובילות לפיתוח אסטרטגיה כיצד להמנע ממנו. אנחנו מחפשים את התנוחה הנכונה לעמוד או לשבת, הדרך הנכונה ללכת, איזה נעליים לקנות, איך להתכופף בצורה שלא תכאב, איך לשכב במיטה ואיך לקום ממנה, איזה מתיחות צריך לעשות ומתי, באיזה אמצעים אורתופדים להעזר (מדרסים, חגורות גב, ברכיות), מה לאכול או לא לאכול ועוד. ישנן אינספור דרכים להמנע מלעורר כאב, אך האם כל אלה יעילות? התשובה היא שלילית במרבית המקרים. דווקא המטופלים שנמנעים כבר שנים – מצבם לא הולך ומשתפר, ואף להפך.

בעוד שלהימנעות ככלל יש מרכיב השרדותי-אבולוציוני, הימנעות המתרחשת במטופלים עם כאב כרוני היא לרוב בעלת פוטנציאל נזק. זה מתחיל בהימנעות קטנה, הכאב מתמשך ואז הסובל "ינפה" עוד ועוד פעילויות שמסבות לו הנאה החוצה מחייו – הרמת הילדים כבר לא באה בחשבון, כבר לא יוצאים עם חברים כי אולי יתפרץ כאב, נמנעים ממזונות שעלולים לעורר את המיגרנה, ולא יוצאים לטיול כי אולי לא יצליחו לסיים אותו על הרגליים. לאט לאט חייו של הסובל מכאב כרוני מצטמצמים עוד ועוד.

וליין ולינטון (Vlaeyen & Linton, 2000) תיארו את "מעגל הפחד-הימנעות". במעגל זה טריגר כואב מעורר חווית כאב. הסובל מהכאב עושה לו קטסטרופיזציה (חשיבה על תרחישים גרועים במיוחד, למשל "הגב שלי מתפרק" או "יכול להיות שלעולם לא אחזור לתפקוד מלא"), זו בתורה גורמת לתגובת פחד ("אני פוגע בעצמי"), הפחד גורם להימנעות ("אפסיק להרים דברים כבדים") ולעוררות יתר (גם התכופפות קלה שלא היתה מכאיבה פעם כעת מכאיבה), אלה מובילים לניוון מאי שימוש, לדכאון ולמוגבלות שבפידבק שלילי רק מגבירים עוד יותר את הכאב, וחוזר חלילה. פחד מתנועה נקרא בעגה המקצועית קינזיופוביה ובמחקרים רבים על כאב גב תחתון קינזיופוביה מנבאת את רמת המוגבלות של כאב הגב וכן את סיכויי הפיכתו לכרוני (למשל Swinkels-Meewisse, 2006).

כשמערכת העצבים בדריכות תמידית

עוררות יתר או דריכות יתר (hypervigilance) היא תוצאה של הימנעות וגם גורמת להימנעות. נניח ואדם סובל מאוד מרעש, והוא מחליט לגור בבית שקט, אטום לרחשי החוץ, עם מזגן שקט, אשה שקטה וילדים שקטים. אם בבית כזה נופל עט מהשולחן זה יעורר בו תגובת בהלה, מה שלא היה קורה כלל לו אותו עט היה נופל בבית רגיל. גם אם יבחר לצאת מביתו השקט, רעשי הכביש והאנשים סביב יהיו פחות נסבלים. ההימנעות שלו מרעש גרמה לו להיות רגיש יותר גם לרעשים הקטנים ביותר. זה בתורו יכול לגרום לאדם ליותר הימנעות, למשל להמנע מלהניח עטים על השולחן ולהסתגר בבית.

כך קורה גם בכאב – אם אדם ינסה לחיות חיים "סטריליים" מכאב וימנע מכל מה שעלול לגרום לכאב, אזי עלול לקרות דווקא הדבר ההפוך – כל גירוי קל שלא אמור להכאיב – יכאיב לו. הסיבה לכך היא כפולה – גם הסביבה ה"סטרילית" מכאב מדגישה כל תחושה שעלולה להתפתח לכאב (כדוגמת העט שנפל שלרוב האדם לא היה מתרגש ממנו), ושנית – הפחד מהכאב שיגיע גורם לאדם להיות יותר ערני לתחושות הגוף שלו, וכך מגביר אותן. מדי שניה יש המון מסרים המגיעים למח מהגוף, ואילו המח מסנן את אלה החשובים מול אלה שכלל לא יעלו למודעות. ציפייה לסכנה (או במילים אחרות – דריכות) "מרחיבה את חרירי המסננת", וכך מורידה את סף הכאב.

עימות עם הטריגרים לכאב

חלק בלתי נפרד מתהליך טיפול בכאב כרוני הוא עימות עם הטריגרים לכאב- אותם דברים שאנחנו סבורים שמעוררים אצלנו כאב, אם קיימים כאלה. טיפול התנהגותי שכזה חייב להיות מלווה ע"י תהליך מקביל של שינוי תפיסתי על משמעות הכאב והפחתת הפחד (שיתוארו בפוסטים בעתיד). למשל, אם אדם חושש מהתכופפות או הרמת משא כבד, חלק מהטיפול יהיה הרמה משאות מהרצפה בהתכופפות מהמותן. אם אשה חוששת לאכול שוקולד (ממנו נהנתה מאוד בעבר) כדי לא לעורר מיגרנה, חלק מהטיפול יהיה אכילת שוקולד. ההצלחה הראשונית תהיה קודם כל העימות עם אותם טריגרים שוב ושוב, לא חשוב כמה כאב יצוץ במהלכם או לאחריהם. לעתים קרובות המתנסים בעימות עם הטריגרים מופתעים לטובה. למשל, אדם שכאבי הרגליים שלו הוחמרו באופן קבוע לאחר הליכה של חמש דקות עודד להמשיך ללכת גם לאחר שהוחמר הכאב תוך חיזוק כי הוא אינו מזיק לעצמו. למרבה הפתעתו, הוא שם לב שהכאב שב לרמתו הבסיסית כמו במנוחה לאחר עשר דקות של הליכה ונשאר באותה רמה גם כשהמשיך ללכת עוד. לולא היה מעז והולך מעבר לחמש הדקות הללו הוא מעולם לא היה יודע את זה.

למרבה המזל, ניתן לצאת מאותו מעגל פחד-הימנעות שתואר קודם (ראו את צידו הימני). אם נפחית את רמת הפחד והקטסטרופיזציה סביב הכאב ונתעמת עם הטריגרים, המח יבין שאין סכנה ממשית, הוא יפסיק להדליק את נורות האזהרה, וכך בהדרגה הכאב יפחת ויעלם.