כאב לאחר לידה (או: זה קשה לגדל ילדים)

לפני כמה שנים במרפאה הכללית פנתה אליי מטופלת בת 28 כחצי שנה לאחר לידת תאומים. היא סבלה מכאבים בשורשי כפות הידיים. בבדיקה גופנית שללתי אבחנות שכיחות כמו דלקת פרקים, תסמונת תעלה קרפלית או דלקת גידית. שוחחנו על הקשיים בלגדל תאומים, בעיקר לאור העדר שותפות מלאה מצדו של בעלה, והצורך שלה לחזור לעבוד בהיותה המפרנסת העיקרית. היא סברה שכאביה קשורים להחזקת התאומים הרבה על הידיים. אני העליתי בעדינות את האופציה שזה קשור גם למצבה בחיים, אך היא שללה זאת. בהמשך פנתה עוד מספר פעמים ואורתופד פרטי הכניס אותה למסכת בירורים שלהערכתי היתה מיותרת, אך היא נזקקה לה כדי להיות שקטה. הכאב חלף לבסוף תוך כמה חודשים מעצמו.

המציאות היא לרב לא ורודה כמו שאנחנו רואים בתמונות ברחבי הרשתות החברתיות

בפוסט קודם התייחסתי לכאבי לידה וכיצד הם דומים בהבטים מסוימים לכאב כרוני. "בהתחלה זה כואב, אחר יוצא החוצה וכולם שמחים…," זוהי אידיליה נחמדה ונעימה, רק שהיא לא נאמנה למציאות. המציאות היא שגידול ילדים הוא קשה, וזה לא מה שמספרים לנו באגדות, בשירים ובתמונות ברשתות החברתיות. לעתים הניגוד בין "איך אני צריכה להרגיש" ל"איך אני מרגישה" הוא גדול כל כך וכך נולדים תסמינים פיזיים ורגשיים.

במרפאה הכללית טיפלתי בבחור בן 32, נשוי עם ילד קטן, שסבל מכאבי ראש, צוואר ורגליים. הוא היה נמנע מפעילות גופנית ומחסיר ימי עבודה. כמו רוב המטופלים עם TMS הוא היה מפעיל הרבה לחץ על עצמו בעבודה ובבית. גידול הילד היה לבני הזוג חוויה מאתגרת עד בלתי נסבלת. יכולנו לשוחח על הנושאים שמטרידים אותו במפגשים הקצרים מדי שבוע. הוא התעניין מאוד ב-TMS וככל שקיבל יותר את האבחנה וידע להשתמש בכלים המתאימים הכאב פחת, הוא החסיר פחות ימי עבודה וחזר בהדרגה לפעילות (בזמן הקצר שהיה לו בין העבודה לגידול הילד). החלטנו יחדיו שאיננו זקוקים להפגש מדי שבוע ואמרתי לו ליצור עמי קשר אם משהו משתנה. לאחר כמה חודשים הוא חזר אליי ואמר שהכאב התפרץ שוב בצורה קשה. הוא דווקא סיפר שכבר יותר קל עם הילד שהיה כבר בן שנתיים. בהסתמך על גיל הילד וחיים במדינת ישראל שאלתי אותו "האם אתם משוחחים על הבאת ילד נוסף?" פתאום נפל לו האסימון. "כן, אנחנו בדיוק חושבים על זה". הוא הבין מאיפה נבעו כאביו הפעם ולאחר שיחה עם אשתו בה דיברו באופן גלוי על רגשותיהם הכאב חלף והוא כבר לא נזקק לי יותר.

חברה פסיכולוגית אמרה לי פעם – אמא שפויה היא אחת שמרגישה מדי פעם את הדחף לזרוק את התינוק שלה מבעד לחלון, אמא לא שפויה היא זו שעושה את זה. אכן, יש ניגוד פנימי גדול בין דחפים ורגשות לבין מה שמצופה ממני להיות ולהרגיש כהורה. כאשר רגשות שליליים כלפי הילדים מתעוררים, אלה מביאים עמם רגשות משניים כמו בושה ואשמה. כאשר אלה מודחקים, זה עלול להביא לכאב. אותה אם לתאומים – יתכן ורצתה לפעמים לזרוק את ילדיה מבעד לחלון (או דברים נוראיים אחרים), וחשה בושה גדולה על כך. זה אולי הוביל בתורו לכאבים בשורשי כפות הידיים. לפעמים יש ממש סימבוליות באיזור האיבר הכואב – לעתים זה האיזור שרוצה לפגוע (כמו ידיים) או האיזור שבו היתה מחשבה לתקוף (כמו צוואר).

מלבד הקושי הפיזי בגידול ילדים, כגון העדר שינה, התרוצצות מתמדת ודאגה לעוד אדם חסר-ישע, יש גם את הקשיים הרגשיים שאותם ילדים מציפים. גידול ילדים מעלה שאלות של איך אני גדלתי כילד, איך אני מתנהג כהורה (הרבה פעמים כמו הוריי, למרות שחשבתי שאהיה אחרת) וגם מעלה מחלוקות בין בני הזוג שגדלו בבתים שונים. התבוננות בהתנהגות הסבים והסבתות עם הנכדים נותנת להורה תפיסה מדויקת יותר כיצד נהגו גם איתו. כל אלה עלולים לגרום לרגשות מודחקים כמו עצב, כעס ואשמה לעלות מתת המודע – וזה כאמור טריגר מצוין להופעת כאב.

אז הלידה יכולה לכאוב, אבל לפחות אנחנו יודעים שיש לה התחלה וסוף. בהמשך מגיע אושר גדול, שמלווה לעתים גם עם קושי גדול. כל עוד אנחנו משאירים את הרגשות הקשים בפנים, יש סיכון שיתפרצו בדרך אחרת כמו הופעת כאב. מהכיוון ההפוך, בסביבה סטרסוגנית, כמו של חוסר שינה וחרדה, כל כאב עלול להיות מוחמר.

ממש לקראת סוף כתיבת הפוסט קראתי מאמר ב"הארץ" של נעה לימונה שעוסק בנושא האמביוולנטיות האמהית. בראיון עם הפסיכותרפיסטית האוסטרלית ד"ר מרגו לוי היא אומרת "ככל שאימהות יכירו ברגעים שבהן הן חשות שנאה כלפי ילדיהן, כך אהבתן אליהם תתעצם – האִמָּהוּת שלהן תהיה שלמה יותר." אוכל להוסיף לדבריה – ככל שכבני אדם נכיר ברגשות השליליים שבנו אכן נהיה שלמים יותר, וכך גם נכאב פחות. ילדים הם מקום טוב ובטוח להתחיל לבחון את אותם רגשות.

כאב ולידה

אשתי ילדה במזל טוב לפני שבוע את ילדנו השלישי. היא התעוררה באמצע הלילה, אמרה שיש לה צירים, הזמנו חברה שתהיה עם הילדים, נסענו כחצי שעה ברכב לבית החולים כשהיא עם צירים, ותוך עשרים דקות מכניסתנו לבית החולים התינוק כבר הגיח לאויר העולם.

אני חוזר שש שנים אחורה לפני הלידה הראשונה שלה. זה היה קצת לפני שהתוודאתי לתיאוריה של ד"ר ג'ון סארנו על כאב. אנחנו בקורס הכנה ללידה בשיטה בשם היפנובירת'ינג (hypnobirthing) עם עוד כשבע זוגות, תהליך שארך חמישה מפגשים. המדריכה שרון מסבירה על תהליך הלידה, אבל ממעטת בהסברים על אנטומיה. היא מסבירה לנו שגוף האשה יודע איך ללדת והעובר יודע איך להוולד. היא נוסכת בנשים בטחון – "תסמכו על הגוף שלכן". היא מספרת לנו כמה חשובה תחושת המוגנות והשקט הפנימי בלידה, כיצד חתולות וחיות אחרות הולכות למקום חשוך ומוגן ויולדות שם.

היא גם אומרת לנו שיש נשים שיולדות כמעט ללא כאב. אבל רגע, שמענו כל כך הרבה סיפורי לידה נוראיים וזה ממש כואב, אמרו חלק מהזוגות. מעכשיו, אומרת שרון, תסכימו לשמוע רק סיפורי לידה טובים. היא לימדה אותנו הגברים כיצד לתת לנשים שלנו את תחושת המוגנות והשקט בלידה, ואת הנשים כיצד להרפות ולהקשיב לעצמן. מה ששרון עשתה, בהסתכלות אחורה, היה להפחית כמה שיותר את החשש ולספק תחושת מוגנות וודאות ויחד עמה גמישות לקראת הלידה. כל אלה חיוניים ביותר להפחתת כאב. בתנו הבכורה נולדה בלידה טבעית ארוכה. אני, המיילדת באיכילוב והדולה דאגנו כל הזמן להזכיר לאשתי כמה אנחנו מאמינים בה, וזה עשה את ההבדל.

אפירמציות של היפנובירת'ינג על המקרר שלנו

לקראת הלידה השניה למדנו שיטה שעוזרת בזמן הצירים. השיטה שימשה את אשתי בבית וברכב עד הלידה. למרות שהיו כאבים, השיטה הזו הקלה על אשתי משמעותית. אין ספק שיש משמעות לפעולה הפיזית המתבצעת בשיטה זו. עם זאת, אני מאמין שהאפשרות לעשות משהו אקטיבי בזמן ציר במקום לחכות בפחד שזה ייגמר או לציר הבא, היא החלק משמעותי בהקלה על הכאב והסבל. גם לידה זו הסתיימה באופן טבעי, והפעם גם מהיר.

והגענו ללידה השלישית. גם לקראתה אשתי התכוננה עם מדיטציות המזכירות לה שהיא יודעת איך ללדת ותומכות בהרפיה שלה. הפעם כשנסענו ברכב והיא מאחור היא נכנסה ל-zone שלה. למרות צירים תכופים היא היתה מרוכזת מאוד, עבדה עם השיטה ולא ממש הבינה כמעט את מה שאמרתי. בדיעבד היא תיארה שמעבר לשיטה שמה לב מתי הציר הגיע לשיא ומשם עודדה את עצמה שהמצב רק הולך ומשתפר. גם אני הייתי ב-zone ונסעתי רגוע מאוד למרות שידעתי שהיא בלידה מתקדמת. הרגענו אחד את השנייה. כשהגענו שוב תמכה בנו מיילדת נפלאה שאמרה לאשתי שהיא כבר עושה את זה, וכך הכל הסתיים במהירות שיא בילד שלישי שמצא את דרכו לעולם.

כאב של לידה וכאב כרוני הם מאוד שונים. הראשון הוא עם זמן קצוב ואילו השני נמשך כבר זמן רב. בראשון יש סיבה ברורה לכאב ומסמל דרך עם תגמול בסופה, ואילו בשני לרוב אין סיבה ברורה לכך שהכאב נמשך, ולכאורה אין בו שום תועלת או תגמול. עם זאת, ניתן להשוות אשה הסובלת מכאב כרוני לאשה הנכנסת ללידה, סובלת מכאבי צירים, וכל רגע בדריכות ובחשש מהציר הבא, כאשר היא לא יודעת באמת מתי הכל יסתיים. מה יכול לעזור לאותה אשה הסובלת מכאב כרוני לפי מה שכתבתי עד כה?

ברמה הכללית

בזמן הכאב

  1. להאמין בגוף שלה
  2. לדעת שזהו תהליך שלוקח זמן, אך יש לו סוף
  3. לדעת שהתהליך מקדם אותה אל משהו חדש וטוב
  1. להיות רגועה עם הכאב
  2. להפחית פחד
  3. להשתמש בכלים פרקטיים להתמודדות שמשאירים את השליטה בידיה

לידה הוא תהליך טבעי של הגוף, אך יש בו מידה של סיכון. בעבר נשים רבות היו מתות במהלך לידתן או לאחריה. אין ספק שהרפואה, ובעיקר השינוי בנושא ההגיינה תרמו רבות להפחתת התמותה בלידה. מכיוון שלידה יכולה לסכן את היולדת מובן שהליך הלידה כואב. כפי שכבר ציינתי בפוסטים קודמים – כאשר המח מזהה סכנה הוא יגיב בתסמיני אזהרה, בין השאר כאב. עם זאת, תחושת הסכנה מועצמת כאשר האשה נמצאת בסטרס או בפחד, וכך גם הכאב.

ומה לגבי הזרקה אפידורלית לשיכוך כאב? אם האשה נמצאת בסטרס ופחד, כך שלא מצליחה להרפות או לנוח והלידה נעצרת – הזרקה אפידורלית עשויה להיות התשובה. כמו בחיים גם בלידה הגמישות היא חשובה. אם תוכננה לידה טבעית, אך זו מתעכבת שעות מרובות והאשה עייפה וחוששת, אולי עדיף לשנות את התכנית. אני משווה זאת לנטילת תרופה משככת כאבים בכאב כרוני. ברור שהתרופה לא מרפאת שום דבר, אך היא נותנת מרגוע זמני וזמן לעבודה עצמית. אלה חשובים מאוד כאשר כח ההתמודדות נגמר. כמו הליכה עם קביים, נטילת תרופות היא לעתים שלב שתומך בריפוי ולא הפתרון הסופי לבעיה.

אז כעת יש לי עולל חמוד בבית עם שני אחים נוספים. אשתי האלופה עברה בגבורה את הלידה והשתחררנו עוד באותו היום מבית החולים. אמנם צאתם של התינוק ואחריו השיליה מבשרים את סופה של הלידה ולרב של הכאב, אך העניינים לא באמת מסתיימים כאן. בפוסט הבא אכתוב על השינויים המתרחשים לאחר בואו של התינוק לעולם, וכיצד זה מתקשר לכאב כרוני.

כאב המיוחס לפציעת עבר

בעבודתי הקלינית אני נתקל באנשים רבים המתלוננים על כאב מפציעות עבר שלא החלימו. הפציעות הן מגוונות – חלקן הן פציעות ספורט, חלקן מתאונות עבודה או דרכים, חלקן ידי אדם אחר (למשל טיפול גופני או אלימות) וחלקן נגרמו כביכול מתנועה לא נכונה. הכאב המיוחס לפציעה גורם לאדם לעזוב את הפעילות או הספורט שאהב, לעזוב או להחליף עבודה או להמנע מכל פעולה שעלולה לעורר את הכאב.

פציעה היא כואבת, אך לרב לא מסבירה כאב כרוני

ייחוס הכאב לפציעה גם שנים לאחר שקרתה הוא ברוב רובם של המקרים טעות. אכן, הכאב החל בזמנו בעקבות הפציעה, אך מדוע הוא נשאר שנים אחר כך? במקרים רבים אף אמצעי ההדמיה מדגימים כי הפציעה החלימה. אפילו אם נקרע מניסקוס למשל, שהיא פציעה שלרב ניתן לקבוע מתי קרתה (בניגוד לפריצת דיסק למשל) ולא מתאחה מעצמה, הכאב אמור לחלוף תוך מספר שבועות עד שלושה חודשים. זמן ההחלמה לשבר עצם ירך, העצם הכי גדולה בגוף, הוא 6 שבועות. הכאב עקב השבר אמור לחלוף עוד לפני כן, לרוב תוך 2-3 שבועות במידה ולא נגרמת חבלה מתמשכת לעצם. בהחלט יכולה להתקיים מגבלה מבנית עקב פציעה, למשל טווח תנועה מוגבל של מפרק אחרי ריסוקו, אך גם במקרה זה הכאב אמור לחלוף.

לעתים אנשים לאחר פציעות מתלוננים שהכאב המיוחס לפציעה מופיע לסירוגין. גם זה כמובן לא תומך בכך שהכאב נובע מהפציעה. הפציעה קרתה, ולרוב החלימה גם אם לא באופן מיטבי. מדוע שהכאב ינבע ממנה? ונניח שהיא אכן המקור לכאב והיא שם כל הזמן, מדוע שהכאב יופיע לסירוגין? האם הפציעה "רדומה" ויש טריגרים שמעוררים אותה? אני מאמין שיש טריגרים פיזיים ורגשיים (תמיד מדובר בערבוב של השניים) שמעוררים מסלולים עצביים הקשורים לכאב. נניח ששחקן כדורסל נחבל בברכו במהלך משחק לפני שנים והכאב מזמן חלף. קפיצה של בנו על אותה הברך עוררה את הכאב. הכאב התעורר לא בגלל פציעת העבר שלא החלימה, אלא בגלל זכרון רגשי של המח כי מדובר בדבר מסוכן. בתגובה לתחושת הסכנה יתעוררו מסלולים עצביים ישנים הקשורים לכאב, גם אם אין סכנה ממשית לברך.

המטופל הראשון בו טיפלתי במכון הכאב ברמב"ם סבל מהחמרה בכאבי גב 12 שנה לאחר שכירופרקט לדבריו הזיז לו חוליה בגב. הוא פנה לאותו כירופרקט בעקבות כאב גב. כל 12 השנה הללו הוא התהלך בעולם עם הידיעה שהגב שלו "דפוק" ועוד יותר גרוע שמישהו שהוא סמך עליו "דפק" אותו. איני מתכחש לעובדה כי קיים פוטנציאל נזק לעמוד שדרה מטיפול כירופרקטי, אך הייתי מצפה שלו נוצר נזק הוא יתוקן ע"י הגוף והכאב ייפסק. עבדנו הרבה ביחד כדי לשנות את התפיסה הזו כדי שיפסיק להמנע מדברים ויחזור לנוע, וכך גם הכאב שכך.

פציעה פוגעת בדימוי הגוף וגוררת איתה פעמים רבות אשמה. אנחנו מאמינים במחשבה שהגוף שלנו בגד בנו, שעשינו טעות ושהיינו יכולים לעשות אחרת. אנחנו כועסים, מתוסכלים ומנסים לשנות, אך כושלים (השאלה המתבקשת: במה נמדדת הצלחה?). הכשלון מחזק את דימוי הגוף הפגום וגורם לעוד ייאוש. הרגשות הקשים מגבירים את הכאב. אנחנו נמנעים מדברים שאנחנו אוהבים ומתקשים להסתגל לכך. ההמנעות יכולה לגרום אולי להקלה בטווח הקצר, אך בטווח הארוך משמרת את הכאב ולא מאפשרת שיקום מלא.

המח כאמור שולח כאב כתגובה לקלט אותו הוא מפרש כסכנה. הוא מנסה להתריע בפנינו על נזק אמיתי או פוטנציאלי. במקרה של פציעה שהחלימה, כבר קרה דבר שהשתבש והוא לרב תוקן, גם אם לא חזר לגמרי לקדמותו. דוגמא טובה לכך היא פציעת מרסיסים של פגז שחדרו לגוף. גם אם לא ניתן להוציאם במלואם, הגוף מסתגל במהלך הזמן לרסיסים, ואלה לא מעוררים יותר כאב. הכאב מפציעה, אם כך, הוא הסתגלותי וחשוב תחילה, אך אם הוא מתמיד אין לו יותר ערך, והוא רק משבש את חיינו. כאשר אנחנו מאמינים כי הפציעה לא החלימה וכאשר אנחנו נזהרים על אותו איזור שנפגע – אנחנו מעבירים למח מסר שעדיין יש שם סכנה, ועל כן הוא יפרש אותות מאותו איזור כמסוכנים גם אם אינם כאלה ויחולל כאב.

על פי ד"ר ג'ון סארנו – מטרת הכאב היא להסיח את הדעת מרגשות "שליליים" בתת המודע הנתפסים כמסוכנים ע"י המח. חלק מהפציעות הן עצמן תוצאה של הסחת דעת, כלומר האדם לא היה מוכן למה שהולך לקרות לו. ספורטאים פעמים רבות בוחרים באופן תת מודע לעסוק בספורט תחרותי כדי לא להסיח את דעתם מרגשות מסוימים או מדברים שחוו בעבר. הספורט הוא הסחת דעת מושלמת וגם דרך לויסות עצמי בצורה של קתרזיס – דרך לפורקן של מתח רגשי. על כן, פציעה והפסקה של פעילות ספורטיבית מעוררות רגשות "שליליים" בשתי דרכים – התסכול מהפציעה וכן העדר הסחת דעת או קתרזיס. כך בלית ברירה המח מוצא דרך חליפית להסחת דעת – שימור הכאב.

אז כיצד ניתן להחלים מכאב המיוחס לפציעה? ראשית, עלינו לשחרר את התפיסה שהכאב נובע ממנה. הפציעה אולי גרמה לנזק בגוף (שלרוב תוקן) ולכאב בזמן שקרתה, אך לרב אינה אחראית לכאב ארוך שנים. אינכם חייבים להאמין לי. קשה לבטל את כל הקביעות המדכאות ששמעתם ממטפלים שונים בעבר. אבקש מכם רק להרהר – האם קביעות אלה תרמו לכם בהחלמתם?

אם נכיר בכך שהכאב נלמד על ידי המח נוכל גם לשחרר את הכאב באותה הדרך בתהליך של למידה חלופית. אם אפתח כל דלת שאראה עם המרפק לאורך זמן תבנית זו תהפוך לברירת המחדל של המח כשאני ניצב מול דלת סגורה. כדי להחזיר את היכולת לפתוח את הדלת עם כף ידי אצטרך לתרגל זאת שוב ושוב מחדש. כך גם עם כאב – אם תנועות מסוימות גורמות לי לכאב מזה זמן רב, אצטרך לבצע אותן ולהגיב אחרת כדי לשנות את המסלולים העצביים המקשרים בין התנועות לכאב. אצטרך להפסיק להמנע מפעולות שחששתי מהן, תוך כדי הכרה שהגוף שלי כבר החלים ואני לא גורם לו נזק. יתכן ואדרש גם להתמודד עם הרגשות מהם נמנעתי, אלה הקשורים ספציפית לפציעה, ואלה שנמנעתי מהם עוד קודם לה. כל אלה כמובן צריכים להתבצע בהדרגה ולעתים תוך תמיכה של בעל מקצוע. חשוב לבחור בבעל מקצוע שאתם מתחברים אליו כאדם, שמתייחס אליכם כמכלול ומאמין ביכולתכם האישית להשתקם, ולא רק ביכולתו "לתקן אתכם".

רמז ראשון לשינוי

בשבוע האחרון דיווחו לי שני מטופלים לאחר פגישה ראשונה על הטבה ניכרת בכאביהם שנמשכה שבוע. אחד סובל מפיברומיאלגיה מזה שנים והשניה סובלת מכאב בטן עז מזה חצי שנה (מבחינתי סוגים שונים של TMS). שניהם לא חוו הטבה כזו זמן רב. מאידך, לשניהם היתה גם חזרה של הכאב לאחר מכן במלוא עוצמתו. הם התקשו להסביר את ההטבה הזו.

ההפוגה בסערה מאפשרת לראות אופק בהיר יותר

התופעה הזו מוכרת לי גם ממטופלים נוספים. יש הטבה משמעותית התחלתית למרות שלא התווסף שום טיפול גופני/תרופתי/נפשי. בפגישה הראשונה עם מטופלים אני בסך הכל מקשיב לסיפור, שואל באופן מעמיק ומתעכב על פרטים. אני מקשיב לסיפור על הכאב הפיזי, וגם לסיפור החיים שכולל גם את הכאב הנפשי. אני בודק ונוגע בכאב. ולא פחות חשוב- אני מקשר בין הכאב הפיזי לנפשי, מסביר על כאב והמח, ומציע תכנית עבודה.

אז מה גורם למטופלים הללו להשתפר?

  • ערעור האבחנה המבנית – "אולי בכל זאת הגוף שלי בסדר?" מפחית פחד ומחזיר בטחון
  • חוויית רגשות כואבים במפגש בצורה בטוחה – שחרור רגשי מוביל להפחתת כאב
  • תקווה ואמונה – אפקט הפלצבו של הטיפול. עד כה נאמר להם כי צריכים ללמוד לחיות עם הכאב וניצוץ התקוה הוא חשוב מאין כמוהו

אז מדוע לרב זה לא מחזיק מעמד? כי המח חוזר להרגליו מהר מאוד – חוזר לביקורת העצמית, להפחדות שמשהו לא בסדר בגוף ולציפיה שהכאב יבוא. למעשה גם כאב הוא הרגל מוכר ונוח עבור המח. עם זאת, ההקלה הזמנית נותנת לנו הבנה שהכאב הוא לא ממקור מבני, אלא נובע מהמח. אחרת, מדוע חלה הקלה ללא שום טיפול? זהו הרמז הראשון שהתמקדות בפן הרגשי יכולה לחולל שינוי. השינוי הקצר הזה מחזיר את השליטה לידי המטופל כי הוא התחולל בתוכו, בלי שאף אחד רשם לו תרופה, דקר אותו, עיסה אותו או הזריק לו. במפגשים הבאים המטופל מחזק את ההבנה שהכאב הוא יציר המח, מגביר את תחושת השליטה בגוף ומקבל עוד כלים שיעזרו לו לחזור לתפקוד ולרפא את כאביו.

קונטקסט

תארו לעצמכם שני תיאורי מקרים של אותו אדם – במקרה הראשון, אדם הסובל מכאב כרוני מפושט מגיע להערכה אצל רופא בועדה בביטוח לאומי, הרופא בודק אותו ולוחץ על נקודות כאובות שונות בגופו. האדם יוצא כאוב ומתקשה לקום לאחר מכן ממיטתו במשך שלושה ימים. במקרה השני, אותו אדם מגיע למטפל שלו בשיאצו. זהו מטפל מוכר לו מזה תקופה ארוכה והוא סומך עליו מאוד. המטפל לוחץ על אותן נקודות כאובות בגופו. האדם יוצא עם תחושה מרעננת וקלילה.

לחיצה בגב תלויית הקשר. קרדיט: Toa Heftiba

בשני המקרים נלחצו אותן נקודות כאובות, אך התגובה היתה שונה לחלוטין. מהי הסיבה לכך? ניתן להניח שמטפל השיאצו יותר קשוב בלחיצותיו מהרופא, אך לא בכך מסתכם הסיפור. הסיפור המרכזי פה הוא ההקשר (קונטקסט). כאשר אדם מגיע לועדה של ביטוח לאומי – הוא מגיע מתוח יותר, דרוך בפני הלא-ידוע. הוא לא יודע באיזה רופאים יתקל, לא יודע איזה שאלות יישאל, ובעיקר לא יודע אם יקבלו את בקשתו לנכות או קצבה, שהוא כל כך זקוק לה במצבו. המח תופס את כל המצב כסכנה.

במצב סכנה באופן אוטומטי סף הכאב יורד, במטרה להגן עלינו. אם תחושו דקירה בכף רגלכם בג'ונגל או בחצר ביתכם – הראשונה לוודאי תכאב יותר גם אם מדובר באותו הקוץ, בשל הסיכון הגדול יותר שקיים בג'ונגל (פן מדובר בהכשת נחש למשל). על כן, כאשר הרופא לוחץ בועדה בביטוח לאומי, בעיקר אם הרופא מנסה להוכיח שאותו אדם מעמיד פנים, זה כואב יותר. הכאב שנשאר מדגיש את הריגוש המרכזי שקורה במח. המח מתקשה להבין שמצב הסכנה כבר לא חלף וממשיך להתריע בכאב.

לעומת זאת, פגישה עם מטפל עליו האדם סומך מקנה לו בטחון. זהו מקום שבו הוא באמת יכול לשחרר את מחשבתו ואת גופו ולא לפחד שהעולם יפגע בו. האדם יודע ומרגיש שהמטפל רוצה בטובתו. האינטגרציה במח של לחיצה על נקודה כואבת+קונטקסט בטוח אף עשויה לגרום לשינוי הפרשנות שלו וכתוצאה מכך לשחרור הנקודה הכואבת ושל הגוף בכלל. בשל ההקשר השונה אנשים רבים מוכנים "לסבול" את הכאב בטיפול מגע ואף נהנים ממנו.

סאדו-מאזו, הליכה על גחלים ורפואת כוויות בדואית הן עוד דוגמאות יותר קיצוניות לכך שכאב הוא תלוי קונטקסט. אזכיר שכאב הוא תמיד פלט של המח. לאחר קליטת המסרים מן הגוף המח מפרש את הסיטואציה כמסוכנת או לא ואז מחליט אם "לייצר" כאב או לא. כלומר, לא הלחיצה של הנקודה בגוף גרמה לכאב, אלא הפרשנות של המח את אותה הלחיצה. לכן, גם כאשר האצבע הלוחצת כבר לא שם, גם בהעדר נזק לרקמה, הכאב שמקורו במח יכול להתמיד.

כאב כרוני לא נוצר בתוך חלל ריק. הוא תמיד קורה בקונטקסט של אדם וחברה. שני אנשים היושבים בתנאים דומים בקדמת הרכב ורכב אחר נכנס ברכבם מאחור – סביר להניח שיחוו תסמינים שונים, בעוצמות שונות ובאורכי זמן שונים. יש אינספור משתנים המשפיעים על משוואה זו. אמנה חלק מהם: מצבם הגופני והנפשי בזמן התאונה, תגובתם הפיזית והנפשית בזמן התאונה, איזה תמיכה קיבלו אחריה, מה יחסם לזה שישב לידם ברכב, התרבות בה גדלו, תאונות קודמות שעברו, אירועי ילדות קשים שחוו (שכן חוויית התאונה יכולה להציף בקלות אירועים אחרים של חוסר אונים), תכונות אישיות, אופן התמודדות ועוד…

על כן, בטיפול בכאב חשוב להכיר משתנים שתרמו למעבר הכאב מאקוטי לכרוני. מטרת הטיפול היא החזרת תחושת הבטחון למח ולגוף. הדרך עוברת בשינוי היחס לכאב ונמשכת בהפסקתו. אם האדם ירגיש מוגן ובטוח פיזית ונפשית, הכאב יסיים את תפקידו ויוכל לעזוב. לחלק מהמטופלים אצלי הידיעה שאין סכנה בכאב שלהם היא מספיקה להפסקתו. לאחרים החזרת תחושת בטחון בצורות שונות (פיזיות ונפשיות) תהיה יעילה. למטופלים נוספים, יהיה צורך ב"צלילה" עמוקה יותר למקור שגרם לאובדן הבטחון מלכתחילה.

ריפוי מכאב כרוני הוא אפשרי. על מנת שיקרה, חשוב להבין לא רק כיצד מתנהג הכאב ומהו מקורו הפיזי, אלא גם את האדם הסובל ממנו. אם אתם בוחרים ברופא או מטפל אחר לליווי בדרככם לריפוי מכאב – חשוב שתסמכו עליו ותרגישו בטוחים בחדרו. את התחושה הזו תוכלו בהמשך להרגיש גם מחוץ לחדר הטיפול, וכך הכאב יוכל בהדרגה להעלם.

חיים, מוות וכאב ביד הלשון

כשרופא יוצא לעבודתו הוא מכיר בכך שלהחלטות שלו ולמעשים שלו יש משמעות. אם לדוגמא כירורג יחתוך את כלי הדם הלא נכון או פנימאי יטפל באבחנה שגויה בתרופה לא מתאימה עלולות להיות לכך תוצאות הרות גורל על חיי המטופל.

לעומת זאת, רק אחוז קטן מן הרופאים מבינים לעומק את השפעת השפה בה הם משתמשים על חיי המטופלים שלהם. לא אדון פה על שפה רפואית שאינה מובנת למטופל (שזו בעיה בפני עצמה), אלא דווקא על מילים ומשפטים שמטופלים מבינים היטב, כאלה שנחרטים להם בתודעה לעוד שנים רבות. למרות ירידת ערך הרופא בעשורים האחרונים מ"אלהים" לנותן שירות בעל ידע, עדיין רבים מתייחסים למילות הרופא כאילו ניתנו במעמד הר סיני. ההיררכיה בתוך המפגש הרפואי וכן האלמנט הרגשי המשמעותי בתוכו הופכות את המילים הנאמרות על ידי הרופא לבעלות משמעות מיוחדת, לטובה או לרעה.

בהתייחס לכאב כרוני, רופא במילותיו יכול להפיח תקוה במטופל ולפוגג כאב, אך גם להפחיד ולגרום לכאב להפוך לכרוני. אני שומע דוגמאות כאלה חדשות לבקרים כרופא משפחה וכן כרופא העוסק בכאב כרוני. מספר דוגמאות: "עם פריצת דיסק כזו בצוואר אני חושש שלא תוכלי לגדל ילדים" (לרווקה בת 40), "לפי ה-MRI שלך זה פלא שאת יכולה לעמוד על הרגליים" (לבחורה בת 25), "השבר שלך לא התאחה טוב, אתה תסבול מכאב כרוני כל חייך" (לגבר בן 50). לא תתפלאו לשמוע כי כאבי המטופלים הללו החמירו לאחר שמיעת הדברים. את ההחמרה איני מייחס לממצאיהם הפתולוגיים (שכן אלו לא השתנו) אלא לחרדה ולאובדן התקווה. איני חושב שהרופאים אומרים משפטים אלה מתוך רוע. אני מניח שהם נאמרים מתוך נסיון לשכנע בדרך מסוימת שלדעתם תעזור או לחלופין להדגיש שאין בידיהם דרך לעזור. עם זאת, למשפטים אלה השפעה הרסנית על תפיסת המטופל את גופו, וכשהשלכה ישירה גם על רמת הכאב והתפקוד שלו.

כבני אדם איננו יכולים להיות אחראים כיצד יפורש כל משפט שאנחנו אומרים. עם זאת, כרופאים שמילותיהם בעלות משמעות עלינו לשקול את מילותינו בכובד ראש, לדייק כמה שיותר, ואף לוודא הבנה במקרים מסוימים. רופא שאומר למטופלת לאחר פריצת דיסק "אסור לך להרים משקל מעל 3 ק"ג" ראוי שיוסיף גם לכמה זמן הנחיה זו תקפה. מטופלת שלי חשבה שהכוונה היא לנצח. כאשר הרופא אומר באבחנות האפשריות "סרטן" לא חשוב אם הסיכון הוא מינימלי, המטופל לרוב ייתפס למילה זו ולא לאחרות שקדמו לה.

למטופלים המגיעים למיון בארץ לאחר תאונת פגיעת רכב מאחור (פגיעת "צליפת שוט") נאמר "מחר יכאב לך הצוואר הרבה יותר". הכוונה של האורתופד במיון היא לייצר ודאות מסוימת אצל המטופל ולמנוע ממנו לפנות למחרת שוב למיון. יש לי כמה סייגים לאמירה מסוג זה. ראשית, אין חובה שמנגנון זה אכן יתרחש ובאמירת משפט נחרץ כזה עלול הרופא "לייצר" תסמינים (מה שנקרא "אפקט הנוצבו" – מחשבה שלילית שגורמת לתסמינים). שנית, גם לו יכאב למטופל מחר יותר, חשוב להדגיש כי אלו כאבים שחולפים תוך זמן קצר וניתן להניע את הצוואר בחופשיות ללא חשש לנזק. מחקר מ-2006 הראה שהצגת סרטון של 12 דקות במיון מיד לאחר פגיעת צליפת שוט הפחיתה כאב כרוני משמעותית – לאחר חצי שנה 36% נטלו תרופות נרקוטיות בקבוצת הביקורת לעומת 4% בלבד בקבוצת ההתערבות. כלומר, המילים שנאמרות הן בעלות משמעות רפואית כבירה על בריאות בכלל, ועל כאב בפרט.

גם בשליחת בדיקות אנחנו חוטאים בהפחדת מטופלים. אם הרופא שולח להרבה בדיקות מבלי להסביר את ההגיון מאחורי שליחתן, המטופל עלול להסיק כי מדובר בבעיה רצינית. לו יסביר הרופא את ההגיון בשפה ברורה המטופל יחווה פחות חרדה, ויש סבירות יותר גבוהה שהבדיקות אכן תבוצענה. השפה צריכה להיות מותאמת גם לרמת השכלתו ותכונותיו של המטופל. מול מטופל חרד, לדוגמא, אברור יותר את מילותיי ואמעט בפירוט כל האפשרויות האזוטריות לתסמיניו לעומת מטופל שאינו סובל מחרדה.

חשוב לציין שלמילים של רופאים יש גם את הכח לרפא. מטופלים נוצרים בליבם משפטים טובים ומרפאים של רופאיהם. רופאים יופתעו לטובה שדבר מה קטן שאמרו באגביות היה בעל השפעה משמעותית כל כך. בשבוע שעבר ערכתי מפגש הכרות עם מטופלת קשישה הסובלת מחרדה. בסוף המפגש בעודי מלווה אותה לדלת אמרתי "את יכולה לבוא לשוחח איתי גם בלי סיבה רפואית". היא התקשרה אליי לאחר כשבוע רק כדי לומר שהיא חשה הרבה יותר טוב מאז המפגש שלנו בזכות המשפט הזה (וכנראה גם בגלל שראיתי את סבלה). כך רופא ומוצא פיו יכולים לשמש כתרופה בפני עצמה.

אין פתרון פשוט לבעיית השפה והשפעתה על הבריאות שלנו בכלל, ועל כאב בפרט. מצד המטופל, חשוב לזכור כי מדע הרפואה איננו מדויק, וכי חוות דעת של רופא אחד לא תהיה תואמת בהכרח לזו של אחר. על כן, יש לשקול את דבריו של כל רופא, ואם יש תחושת אי נוחות עם קביעותיו או שאלה גרמו ממש להחמרה במצב הבריאותי – לא להסס לפנות לחוות דעת שניה. לא אחת אני רואה מטופלים עם כאב כרוני שאמרו להם ש"רק ניתוח יעזור", אולם בסופו של דבר הם מצליחים לרפא את עצמם מכאביהם. כאשר פונים לבעל מקצוע חשוב לזכור שהוא פועל מתוך ראיית עולמו. לרוב כאשר הולכים להתייעץ עם אורתופד – תשובתו תהיה מוכוונת ניתוח, כלומר מתאים לניתוח או לא מתאים לניתוח. לעומת זאת, אם תלכו להתייעץ עם ראומטולוג (מומחה מחלות פרקים אוטואימוניות) הוא לרוב יפנה לבדיקות דם ויחפש את הבעיה הפנימית. כך או כך, תמיד כדאי לבחור ברופא שרואה את האדם ולא רק את איבריו ומחלותיו, כזה שאתם מאמינים בדרכו ורוצים לצעוד בה. מצד הרופאים, אני מאמין שגם שינוי בשיח הרפואי (בין הרופאים ובין הרופא למטופל) הוא אפשרי, ובעזרת חבריי אנו עומלים על הקמת גוף שיעזור לחולל שינוי מיוחל זה.

הדיבור הפנימי של אדם עם עצמו הוא גם נדבך חשוב בכאב כרוני ובהחלמה ממנו. האדם ניזון מדברים שנאמרו לו מגיל צעיר ע"י הוריו וסביבתו. על כך ארחיב בפוסט עתידי.

על הזנה ותנאים נכונים

לאחרונה שמתי לב כי ביותר ויותר מפגשים עם מטופלים שלי עם כאב כרוני שיחתנו לא נסובה על כלל כאביהם הגופניים. אותם מטופלים שפנו אליי כדי שאעזור להם לרפא את כאביהם הפיזיים יושבים עמי עד שעה בחדר ולא מדברים בכלל על הבעיה שבעטייה הם הגיעו. זה אולי נשמע מוזר, כי כל מטופל עם כאב כרוני היה רוצה להפטר מהכאב, ואם אפשר עכשיו ולתמיד. אני רואה זאת כמהלך הטבעי של התהליך הטיפולי. במידה והמטופל מבין מהיכן נובעים כאביו הפיזיים – אז ברור שהתייחסותו תהיה למקור הכאבים ולא לכאבים עצמם. רמת הכאב תהיה ברומטר שהכיוון בו הוא צועד הוא אכן הכיוון הנכון. אמחיש זאת בדוגמא ששמעתי לאחרונה: נניח שהפרח שלי בגינה קמל – עליו הופכים רכים וחומים, גבעולו רוכן ומט לנפול ועלי הכותרת שלו נשרו. אם אנסה לטפל בכל אלה בצורה שרופאים לרוב נוהגים בה בכאב – אוכל להגן עליו מהשמש, להזריק לו חומרי רענון, ואולי אף כדוגמת עליזה בארץ הפלאות לצבוע את עליו או להדביק עלי כותרת מלאכותיים. עם זאת, זה לא יפתור את הבעיה. כדי "לרפא" את הפרח עלינו להשקותו ולדאוג שהאדמה בה הוא צומח תהא מזינה עבורו, לשתול אותו במקום הנכון ובעונה הנכונה. על כן, במפגשים מתקדמים עם מטופלי כאב כרוני הם נוטים לדבר יותר על "האדמה והמים" ופחות על "עלי הכותרת שנשרו".

האם הפרח מקבל את התנאים ואת ההזנה הדרושים לו?

אחת מהמלצותיי הראשונות במפגשים היא להפסיק לדבר על הכאב עם אחרים מלבד עם מטפלים. זוהי משימה לא פשוטה עבור אנשים שכאב היא נחלת יומם. המטרה הראשונית של הפסקת הדיבור על הכאב היא לא "לתת לו במה". ככל שאנחנו מדברים על הכאב פחות ופחות נותנים לו תשומת לב הוא עשוי לשכוך. אנשים עם כאב כרוני נשאלים ע"י חבריהם ועמיתיהם לעבודה מה קורה עם הכאב שלהם. יש איחוי של זהות האדם עם הכאב. כך פעמים רבות מרגיש גם האדם הסובל עצמו. הפסקת הדיבור עם אחרים על הכאב מתחילה את תהליך הפרדת הכאב מהזהות. המטרה השניונית של הפסקת הדיבור על הכאב היא מניעת הרווח המשני. כן, יש לנו גם רווחים מכאב. הם לרוב תת מודעים (רווח משני בהגדרתו הוא תת-מודע). למשל, כשכואב לי אני סוף-סוף זוכה לתשומת לב וחיבה בבית או שאני יכול להמנע ממשימות מסוימות או מאירועים חברתיים. הפסקת אזכור הכאב לא מחייבת להמשיך לעבוד גם כאשר כואב לי. לא מדובר בהתעלמות מוחלטת ממנו. אם מנהגי הרגיל הוא שבן/בת זוגי ישימו לב אליי בגלל כאביי ואז אני "זוכה" באישור לנוח, אז כעת אצטרך לשים לב מתי אני באמת זקוק לנוח מבלי ההתייחסות החיצונית.

המפגשים בקליניקה נועדו לפתור בעיה שנקראת כאב כרוני. בניגוד לחלק מעמיתיי הרופאים איני רואה כאב כרוני כמחלה, אלא כתסמין. זהו תסמין קשה ועיקש. הסיבה להיותו כזה היא שאיננו פותרים את המקור שלו. ניתן לדמות את הטיפול בדיכוי הכאב להכנסת אטמים לאוזניים או הגברת הווליום ברדיו כאשר הרכב משמיע קולות חריגים. הקולות אינם הבעיה, הן רק הסימן לבעיה. מכיוון שגוף האדם מורכב הרבה יותר מרכב, לא תמיד נוכל למצוא את הבעיה "המכנית" הגורמת לכאב. כמו שלא כל אדם שנחשף לוירוס נדבק, כך הקשר בין כאב כרוני ל"מחולל" אינו לינארי. יש פרמטרים מרובים הקובעים אם אדם יסבול מכאב או לא, ורובם כלל אינם מכניים.

אלברט איינשטיין אמר שאי שפיות היא לחזור על אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות. מטופלים עם כאב כרוני מנסים שוב ושוב לדכא את החלק התחושתי של הכאב. לו חלום חוזר שוב ושוב, נוכל להניח כי הוא מנסה לומר לנו משהו או להצביע על נקודה שאיננו מצליחים לראות. לא לישון או לקחת תרופות שמקצרות את שנת החלום לא יפתרו את הבעיה. כאשר נתייחס לאותה "נקודה עיוורת" שהחלום מנסה להראות לנו, הוא לא יחזור יותר כי לא יהיה בו צורך. כך גם עם כאב כרוני. אם ננסה להבין מה עומד מאחורי הכאב ומה הוא מנסה לומר לנו, הוא יוכל לעזוב כי עשה את שלו. אם ניתן לפרח (ולאדם) את ההזנה הנכונה ונשנה את התנאים כדי שיתאימו לצרכיו – הוא ישוב לפרוח.

הסיפור יותר חשוב מהמספר

בקהילה הרפואית המחקרית אוהבים מספרים. כדי להגיע למחקר איכותי ומדויק יותר נכנסו שאלונים שעברו תיקוף וכן ניסו לתת מספרים לדברים שלפני כן לא נמדדו במספרים.
כלי מדידת הכאב שהכי שכיח בשימוש קליני הוא הוא ה-Visual Analogue Scale או בקיצור ה-VAS, בתרגום לעברית – "סולם מדידה חזותי". כלי זה נמצא בשימוש לא רק עבור כאב. בפני המטופל מוצג סרגל עם צבעים שבו המספרים מ-0 עד 10, לילדים מוצגים פרצופים. 0 משמעו ללא כאב ו-10 משמעו הכאב הכי נוראי שאתה יכול לדמיין. המטופל נשאל כיצד הוא יכול למקם את הכאב שלו על הסקאלה.

מה המספר שלה או מה הסיפור שלה?

ישנן מספר בעיות בשימוש בסרגל ה-VAS:

הראשונה בהן היא העדר יכולת ההשוואה בין מטופלים. כאב ברמה 7/10 עבור בן אדם אחד יכול להיות 2/10 עבור אחר. על כן השימוש בסרגל ברמה הקלינית עבור המטפל הוא בעיקר למדידת השוני בכאב עבור מטופל ספציפי, אך לא כדי להשוות אותו עם אחרים.

הבעיה השניה נובעת מהראשונה – חברות התרופות ניצלו את הסרגל כדי להכניס לשימוש תרופות לפי רמת כאב. פעם היה נהוג להשתמש במונח "סולם כאב", כדי לציין שצריך לעלות בחוזק (פוטנטיות) התרופה אם תרופה קודמת לא צלחה בהקלת הכאב. לעומת זאת, היום נהוג להשתמש במונח "מעלית הכאב", כלומר אפשר לתת ישירות תרופה חזקה יותר בכאב חזק יותר. לדוגמא אם מטופל מציין 8/10 בסרגל – "מגיע" לו לקבל תרופה משככת כאב ממשפחת האופיאטים (מורפיום ודומיו). בעוד חשוב ונכון להשתמש בתרופות חזקות כבר בהתחלה בכאבים חזקים חריפים, כמו בכאבי שבר פתוח למשל, אין הדבר נכון לכאבים כרוניים. למרות זאת, השימוש בסרגל גרר רופאים להשתמש בכאב חזק בתרופות ממשפחת האופיאטים ללא היסוס גם כאשר מדובר בכאב כרוני, למרות חוסר יעילותן ופוטנציאל הנזק שלהן לאורך זמן.

סרגל הכאב איננו כלי טוב ובעל תוקף למדידת כאב כרוני. יש קושי במעקב אחר חולה כרוני תוך שימוש בסרגל, שכן כאב הוא סובייקטיבי לחלוטין, והגדרתו משתנה מתקופה לתקופה גם אצל אותו האדם.

כאב או תפקוד?

הבעיה המשמעותית ביותר בשימוש בסרגל היתה התמקדות המטופל והמטפל בכאב במקום בתפקוד. כאשר המטופל מתמקד בכאב – הכאב יהפוך למה שמנהל את יומו. יתכן שההתמקדות בכאב היתה עוד לפני השימוש בסרגל, אך זה השכיח את הדבר הקריטי ביותר בטיפול בכאב – חזרה לתפקוד. בשנת 1998 יצא איגוד הכאב האמריקאי בהכרזה שכאב הוא הסימן החיוני החמישי ברפואה (אחרי חום, דופק, לחץ דם ומספר נשימות לדקה). מטרתו היתה חיובית – טיפול טוב יותר בכאב ותשומת לב של הרופאים לנושא. עם זאת, הצגת סרגל הכאב בפני כל מטופל שנכנס למרפאה (ותכל'ס, אם מחפשים תמיד מוצאים כאב) והתייחסות הרופאים למספרים בעידוד חברות התרופות גרמה לטיפול יתר ולפריצת מגיפת האופיאטים בשנות ה-2000 בארה"ב.

במחקר של Robert Ferrari (חוקר שובר מיתוסים ששווה לקרוא) שפורסם בכתב עת רפואי ראומטולוגי ב-2015 נבדקו שתי קבוצות של מטופלים (29 כל אחת) שייחסו כאב גב חריף לפציעה. לקבוצה אחת נאמר לעקוב אחר התסמינים ביומן כאבי גב למשך 4 שבועות, ואילו לקבוצת הביקורת לא ניתנה הנחיה כזו. שתי הקבוצות הונחו ע"י פיזיותרפיסט בנוגע לפעילות נכונה. לאחר 3 חודשים נשאלו הנבדקים אם הם החלימו. בקבוצת היומן החלימו 52% ואילו בקבוצת הביקורת 79% (הבדל שהיה משמעותי סטטיסטית). מכך ניתן להסיק כי מעקב פעיל אחר התסמינים מעכב החלמה מהם. מדוע? להבנתי – מתן תשומת לב לתסמינים משמר אותם.

מאחורי המספר עומד סיפור של אדם

המגמה בשנים האחרונות ברפואה היא איזון של מספרים מייצגים (surrogate numbers), למשל איזון סוכרת לפי ערך בדיקת דם של A1C או איזון של לחץ דם. עם זאת, איזון המספרים גרם לכך שפחות ופחות רופאים מסתכלים על סיפור האדם שמאחורי המספר, והמטופלים מסתכלים עליו כמטרה ולא ככלי עזר. בחזרה למדידת כאב – אם ערך הכאב ירד מ-8 ל-2 אך המטופל סובל מתופעות לוואי ושוכב במיטתו כל היום לא השגנו את מטרת הטיפול. לעומת זאת, אם המטופל מבצע משימות שלא ביצע לפני כן גם במחיר שהכאב ירד רק מ-8 ל-7 – זוהי התקדמות משמעותית.

על כן, כיום נטיית הקהילה הרפואית היא לעבור לשימוש במדידת תפקוד במקום במדידת כאב. גם בפיזיותרפיה ההתמקדות כיום היא יותר בחזרה לתפקוד, גם במחיר של עליה זמנית בכאב לאחר הטיפול. ברגע שמבינים כי במרבית המקרים, הכאב איננו סימן לנזק לרקמה, קל יותר למטופלים להתקדם ולחזור לתפקוד.

אופס, הכאב חלף בלי ששמתי לב

מעבודתי הקלינית עם מטופלים שסובלים מכאב כרוני שמתי לב כי קשה למטופלים לציין את היום שבו כאביהם חלפו לחלוטין. אם אתם סובלים מכאב מדי יום, אתם בוודאי סבורים שתדעו בדיוק מתי הכאב נעלם. האמת היא שונה מכך. תהליך הריפוי מכאב כרוני מצריך התמקדות בחזרה לפעילות, והפחתת הכאב היא רק משנית. כאשר לא התמקדתם זמן רב בכמה כואב לכם תגלו יום אחד שהכאב איננו. סביר להניח כי זה גם לא יעניין אתכם מתי זה קרה.

כדי לחזור לתפקוד צריך להפסיק לתת תשומת לב לכאב ביומיום ולשנות את הסיפור שלנו על הכאב ולא את המספר שלו. התחלה טובה יכולה להיות הפסקת הדיבור עליו עם המשפחה והחברים, אלא רק עם מטפלים. המתמודדים עם כאב כרוני לעתים קרובות הופכים את הכאב לחלק מזהותם, ועל מנת להרפא עליהם להפריד בין ה"אני" לכאב. ברגע שיום נמדד לא בכמה כאב לי, אלא במה הצלחתי לעשות למרות הכאב – מתחיל תהליך הריפוי.

הנה באה הרכבת

לפני שעברנו לבנימינה בדקנו פעמיים את הבית שלבסוף בחרנו לגור בו, שתיהן בשבתות. כאשר עברנו לגור בו גילינו לתדהמתנו שאנחנו נמצאים פחות ממאה מטר קו אוירי מפסי הרכבת. היה קשה לפספס את שאון הרכבת לפחות ארבע פעמים בשעה, וגם כפעמיים בשעה בלילה, מה שכמובן לא שמענו בשבתות כשבדקנו את הבית. לא ידענו איך נסתדר עם זה, אך אמרו לנו שנתרגל. איכשהו זה אכן קרה, ולמרות שעדיין שמענו אותה, תוך כחודשיים היא כבר לא הפריעה לנו. כעת היו לנו כשלושה חודשים של שקט מרכבת בשל מגיפת הקורונה. היום כשהיא חזרה (וגם עשתה כמה "אימונים" בשבוע האחרון) אנחנו שוב שומעים אותה היטב והיא שוב מפריעה, אם כי פחות מהתחלת מגורינו כאן.

בדומה לרעש של רכבת גם כאב הוא מטרד שמופיע בלי שצפית או ביקשת אותו. לו היינו ממשיכים לבכות על כך שאנחנו גרים על יד פסי הרכבת וכל פעם שהיא עוברת היינו מקללים אותה ואת היותנו שם, יתכן והרעש היה ממשיך להפריע לנו. אנחנו בחרנו להמשיך בחיינו והמטרד חדל מלהטריד. כך קורה גם עם כאב. אם אנחנו בוחרים לתת לו תשומת לב ומשמעות (וכאן חשוב לציין כי כל כאב ראוי שיבדק רפואית לשלילת בעיה מסוכנת) הוא ישאר איתנו עוד זמן רב. אם הכאב נגרם לנו כתוצאה מאי צדק (כמו תאונת דרכים שלא באשמתנו) ואנחנו צריכים להוכיח את צדקתנו במשפט – הוא ימשיך להפריע לנו. ככל שנחזק מסלולים עצביים של כאב במח ע"י תגובות רגשיות (למשל חרדה) ומחשבות שליליות (למשל "אני גורם לעצמי לנזק") כשמגיע הכאב – גובר סיכוי הכאב להתמיד. אם ננסה להמנע מכאב – הוא יכאב יותר כאשר יופיע. איני אומר שצריך להתעלם מכל כאב שמגיע. סך הכל מטרת הכאב היא להגן עלינו. עם זאת, רבות מהתראות ההגנה הללו הינן התראות שווא, ואינן מסמלות סכנה אמיתית. הדבר נכון על אחת כמה וכמה בכאב כרוני, שהוא כבר בעיה של המח ולא של האיבר הכואב.

בריפוי כאב כרוני המטופל לומד להכיר את הכאב בצורה אחרת. אם לא יתייחס אליו כאויב אלא כחלק מהחיים ויכיר עוד נדבכים שלו – הוא יפריע לו פחות. אם יגיב אליו אחרת – ישתנו מסלולים במח והוא יחלש. איני אומר שצריך לחיות עם הכאב, אלא שאם לא ניתן לו שליטה עלינו – הוא ישכך ויעלם. בתחילת מגיפת הקורונה לא שמתי לב שהרכבת כבר לא נוסעת למשך תקופה. רק לאחר כמה זמן זה עלה בראשי. כך גם עם כאב – כאשר הוא נעלם בתהליך העבודה, רוב המטופלים לא שמים לב לכך אלא רק לאחר ימים רבים. כאשר אני אומר למטופלים בתחילת התהליך שכאביהם יחלפו בלי שישימו לב, הם מגחכים, אבל לרוב זה בדיוק מה שקורה.

הרכבת אמנם חזרה לעבוד ולהרעיש, אך זה כבר לא כמו פעם. והנה, מחר אני אפילו משתמש בה לנסיעה למכון הכאב ברמב"ם, מה שיחסוך לי נסיעה חיפושי חניה מיותרים. גם כשהכאב עובר, הוא נוטה לחזור. כשהוא חוזר תפקידו להסב את תשומת לבנו למשהו שקורה בחיינו. הוא יכול להופיע בנסיבות של "התכופפות לא נכונה" או כי במהלך משחק כדורסל, אבל לאחר שעברנו התהליך, אנחנו מבינים כי הסיבה להופעתו היא יותר מורכבת מפעולה זו או אחרת. חזרת הכאב יכולה להיות לנו לעזר, ולהזכיר לנו שאנחנו זקוקים לעצירה ולבחינה מחדש אם הכיוון שאנחנו צועדים בו הוא אכן הנכון עבורנו.

למידע נוסף על התהליך לריפוי כאב כרוני מוזמנים לפנות אליי בטלפון, מייל או בדף יצירת הקשר.

על מקלחות קרות וחישול לכאב

כבר שלושה חודשים אני עושה מדי יום מקלחת קרה. מתחיל במים קרים ומסיים במים קרים לכמה דקות. אני גם משתדל לעשות נשימות מיוחדות ולאחריהן עצירות נשימה ארוכות. זה חלק משיטה שהמציא בחור הולנדי בשם וים הוף. למה אני עושה את זה? אני לא מנסה לרזות, לא לשפר את מראה עורי, גם לא להיות עמיד בפני קור, ואין לי גם רצון מיוחד לנסות צלילה חופשית. הלימוד שלי הוא איך להשאר בשלווה ובמודעות בתוך סיטואציה שעלולה להתפס ע"י המח כמאיימת. אפשר לקרוא לזה סוג של מדיטציה. איך אני יכול להשאר פתוח ולא מכווץ אל מול זרם מים קרים? איך עצירת הנשימה לא מעוררת בי חרדה? האם ניתן לצפות במה מתרחש בתוכי מבלי להיות שיפוטי?

טבילה שלי במי מעין קרירים. האם ניתן למצוא את הנוחות בתוך אי הנוחות?

אתמול בבוקר רצתי בשדות, ומוחי הריץ מחשבות. לפתע קלטתי שריצה היא אינה שונה בהרבה מחשיפה לקור ומעצירת נשימה. גם היא מעוררת את מערכת העצבים האוטונומית ונתפסת כפעולה שמעלה הורמוני סטרס. גם היא יכולה להיות קשה מנטלית. המשותף לכל אלה עבורי הוא שהן פעולות שמעוררות סטרס שמתוכו מוצאים את הרגיעה.

סימפטטי ופאראסימפטטי

מערכת העצבים האוטונומית שולטת בכל הפעולות שאמורות להתקיים גם בלי מודעות ובחירה שלנו. פעולות כמו עיכול, נשימה, פעימות הלב, ייצור שתן, הזעה – קורות גם כאשר אנחנו לא פוקדים על כך. מערכת העצבים האוטונומית נחלקת למערכת עצבים סיפמטטית ופארא-סימפטטית. המערכת הסימפטטית אחראית של השרדות, ובפירוט – על בריחה ולחימה (fight and flight). כאשר עומד מולנו אריה עלינו לברוח כמה שיותר מהר, כאשר עומד מולנו יריב שווה כח נוכל גם להלחם. כאשר אין לנו סיכוי לא לזה ולא לזה (וכך גם אצל חיות בטבע) יתכן ונבחר לקפוא במקומנו בלית ברירה. מערכת זו מונעת ע"י ההורמונים קורטיזול ונוראדרנלין, היא מעלה את הדופק ואת קצב הנשימה ומזרימה דם לשרירים על חשבון האיברים הפנימיים. כשבא מולנו אויב אין זמן לעיכול והשרירים צריכים לעבוד בשיא הכח. איזורי המח הפעילים במצב זה הם המח הפרמיטיבי הרגשי. המערכת הפאראסימפטטית אחראית על רגיעה, עיכול (rest and digest), התרבות (עוררות מינית), השתנה ויצירת קשרים חברתיים. היא מאטה את קצב הלב, מזרימה דם לאיברים הפנימיים ומפעילה את קליפת המח החדשה, שתפקידה לשלוט בהתנהגות. תפקידה הוא להרגיע את המערכת לאחר עוררות סימפטטית, והיא אמורה להיות הפעילה ביותר במהלך שגרת היום, ובוודאי בשנת הלילה.

בפעילות גופנית, חשיפה לקור ועצירת נשימה פועלת בעיקר המערכת הסימפטטית (בשתיים האחרונות יש גם פעילות פאראסימפטטית שמפחיתה דופק). כאשר הפעולות הללו נעשות באופן רצוני ניתן להפסיקן באופן מידי. לאחר הפעולות המערכת הפאראסימפטטית מרגיעה, וככל שהמצב חוזר לבסיס מהר יותר זה מצביע על מערכת פאראסימפטטית חזקה. בניגוד לפעולות אמיתיות של השרדות (וגם התמודדות עם ביקורת מהבוס נחשבת כיום כהשרדות) כאן יש שליטה מלאה במשתנים. כך למעשה אנחנו מווסתים את המערכת האוטונומית כך שתעבור ממצב סטרס למצב רגיעה. אכן, מחקרים מצביעים על כך שאימון גופני על בסיס קבוע מוריד פעילות סימפטטית לאורך זמן ומעלה פעילות פאראסימפטטית, וכך נכון גם לחשיפה חוזרת לקור ועצירות נשימה. כלומר, עלינו להפעיל את מערכת הסטרס בצורה מבוקרת כדי לחזק את מערכת הרגיעה.

חישול = הפחתת פחד

איך כל זה מתקשר לכאב? כשהתאמנתי בקונג פו המורה שלי אריאל נתן לנו תרגיל זוגי בו אמה מוטחת באמת בן הזוג בחלק הצר של העצם (המשך הזרת) כאילו היו חרבות. זה היה כואב מאוד וכאב גם לאחר התרגיל. ככל שמתאמנים בכך יותר, כך הסביר, זה יכאב פחות. במילה אחת ניתן לקרוא לזה חישול. אבל איך זה עובד? האם חישול גורם לחיזוק העצם? זהו מרכיב שולי ביותר. המרכיב העיקרי הוא דווקא חיזוק הנפש. כאשר אני מפסיק לפחד שאפגע בעצמי ומפסיק לפחד מן הכאב, הוא יכאב פחות. כאשר אני לומד להיות רגוע בתוך התרגיל הזה, המח שלי לומד שאין בכך סכנה ויפסיק להתריע. זו החשיבות של ללמוד להגיב אחרת לגירוי שנתפס תחילה כמאיים. כל זה נשמע סביר כאשר מדובר בגירוי מן החוץ שניתן להפסיק, אבל מה ניתן לעשות כאשר הגירוי מגיע מבפנים ואין לנו שליטה עליו?

לצאת מאיזור הנוחות

ראשית, כל אימון שמאפשר לנו להרגע בתוך מצב סטרסוגני יעזור לנו גם בהתמודדות עם כאב בזמן אמת. שנית, אם אנחנו מכירים את הטריגרים שלנו לכאב (כפיפה, ישיבה, ריצה, מגע, שוקולד…) נוכל לחשוף את עצמנו אליהם באופן הדרגתי תוך תרגול מודעות. בהתחלה זה יכאב, אבל אם נתמיד נראה שיפור בכאב עד העלמותו.

אחרי שלושה חודשים של מקלחות קרות ניסיתי שלשום מקלחת חמה. היינו בשטח יומיים וטבלתי באותו הבוקר במי מעין קרירים, אז הרגשתי שמגיע לי "להתפנק". במפתיע, המים החמים לא היו לי נעימים והעברתי מהר לקרים. הרגלים משתנים במהירות. כדי להרפא מכאב איננו חייבים לעשות מקלחות קרות, לעצור נשימה או להתאמן בקונג פו, אך בהחלט צריך לאזור אומץ ולצאת מאיזור הנוחות. בתוך אותו איזור של אי נוחות עלינו לשנות את התגובה האוטומטית שלנו (reaction) ולבחור במשהו חדש (response). נשמע קשה? כל מסע של אלף ק"מ מתחיל בצעד אחד. אני קורא לכם לצעוד אותו, ואם תזדקקו לתמיכה אתם מוזמנים לפנות אליי.